"אין גברים כאלה". בילי אייכנר.
"אין גברים כאלה" (שם גרוע כמעט כמו השם המקורי Bros) היא קומדיה רומנטית שבמרכזה שני גברים. הסרט חמוד, ובעיקר מוצלח כשהוא מתרכז בחיי האהבה של הדמות הראשית.
מדהים שב-2022 עושים עניין מכך שאולפן הוליוודי מפיק סוף סוף סרט שכזה, אבל העולם הוא כזה עדיין, למרבה הצער. ישראל מוקפת מדינות שבהן לא יוקרן הסרט, ובשבוע הראשון של ההקרנות בארה"ב הסרט הכניס ממש מעט כסף. אני משער שיצבור צופים ומעריצים כשיגיע בעוד כמה חודשים לטלוויזיה/שירות סטרימינג כלשהו.
כמו כל סרט בז'אנר, הוא נשען על שני השחקנים הראשיים והכימיה ביניהם, ובהיבט הזה יש הצלחה בסך הכול. בסרט מככב בילי אייקנר, שגם אחראי לתסריט יחד עם במאי הסרט, ניקולס סטולר. אייקנר התפרסם בסרטונים שהפכו לסדרת טלוויזיה Billy in the Street שבה הסתובב עם מיקרופון ברחובות העיר ניו יורק וראיין, צרח והתווכח עם אנשים, כולל דברה מסינג שמגלמת את עצמה בסרט. אייקנר מתעניין מאוד בתרבות פופולרית, סרטים, סדרות, הצגות ברודווי. דמותו בסרט בהחלט מכילה אלמנטים מחייו. יש הרבה אזכורים, "המשרד", "חברים", "שיט'ס קריק", "ההנגאובר" (בדרך לחתונה עוצרים בווגאס), "אוסטין פאוורס", "אמריקן איידול" ועוד.
הסרט מנסה להיות קומדיה רומנטית לא-רגילה ובו בזמן רגילה, בבת אחת רוצה להיות "כשהארי פגש את סאלי" ו"יש לך הודעה", שמוזכרים שניהם בסרט, וגם להיות משהו אחר. אך נופל לאחד הקלישאות המעצבנות של בני זוג שמשלימים בפומבי, כשהם מוקפים אנשים (כמו ב"נוטינג היל", "איך להיפטר מבחור ב-10 ימים", "יפה במנהטן", "לשמור אמונים" ועוד). ובקלישאה של סרטים על הומוסקסואליים שעימות גופני בין שניים, שמגיע לבחור שוכב מעל בחור, מתפתח לנשיקה. והוא לא מצליח שלא להזכיר את שר ואת ברברה סטרייסנד, שתיהן אייקונים של הקהילה. מספר פעמים לא ברור אם זו פרודיה על הסרט שהוא רוצה להיות. במקום גם וגם מתקבל הפוך על הפוך על הפוך וכבר לא ברור מה למעלה ומה למטה.
כמו בסוף של "כשהארי פגש את סאלי" מישהו רץ אל מישהו במסיבה, ורואים מונטז' קצר של קטעים של השניים מכל הסרט (הראשון הופיע ב"מנהטן" והשני ב"הרומן שלי עם אנני" בן 93 הדקות), אבל הסרט של רוב ריינר מ-1989 הוא אחד מפסגות הז'אנר (95 דקות), והסרט הזה (115 דקות) לא מתקרב אליו. זה בולט במיוחד שיש כאן קטעים רבים מדי שמסתיימים בשורה סתמית ולא מצחיקה.
"אין גברים כאלה". לוק מקפרליין, הארווי פיירשטין, בילי אייכנר.
הסרט מתחיל עם בובי ליבר (אייקנר) מגיש תכנית רדיו, שאין לה זכר אחרי זה (כמו שארית שנותרה מתסריט ששוכתב). כשבובי לא שוקע בספה בביתו או יוצא לבלות עם חברים, הוא בישיבות צוות הנהלה בתהליך הקמת מוזאון ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית. באופן לא אמין לחלוטין מתקשים להשיג מימון להשלמת הקמת המוזאון. כל הקטעים סביב המוזאון מרגישים כמו דרך להראות טיפוסים שונים בראשי התיבות להט"ב (+LGBTQ בלעז) ובמה לנאומים בנושא ולא ממש מצחיקים או מקדמים את העלילה. אפשר היה לוותר על רובם.
הוא פוגש במועדון את אהרון (לוק מקפרלן מהסדרה "אחים ואחיות"), עורך דין לענייני צוואות שרירי ביותר. יפה ומרענן שהסרט לא עוסק ביציאה מהארון של מישהו מהם אלא עוסק בשניים שמעולם לא התאהבו לפני כן, לא היתה להם מערכת יחסים רצינית והתרחקו ממחויבות. (על אף שיש דמות בסרט שיוצאת מהארון.) החלקים על חייו של אהרון מטופלים בצורה פחות טובה, כמו כל תפקידי המשנה הרבים שיש בסרט.
ניכרת טביעת האצבע/השפעתו של המפיק ג'אד אפאטו, שהיה אחראי על הסרט היחיד של איימי שומר שהצליח, "אסון מהלך", וב"קח את זה כמו גבר" (Forgetting Sarah Marshall) שגם אותו ביים סטולר. אפאטו מעודד את הקומיקאים-שחקנים להכניס אלמנטים מחייהם לסרטי קומדיה ארוכים מדי עם יותר מדי אזכורים לסדרות, אזכורים שנדיר שמצחיקים אותי. יש חלקים שהם כמו מערכון בפני עצמו (סביב בובי בחדר הכושר, למשל).
דירוג: 
אין גברים כאלה (ארה"ב, 2022)
בימוי: ניקולס סטולר | תסריט: בילי אייקנר, ניקולס סטולר | משחק: לוק מקפרלן, בילי אייקנר, מוניקה ריימונד, דוט-מארי ג'ונס, ג'ים ראש, גיירמו דיאז, קינן תומפסון | מוסיקה מקורית: מארק שיימן | צילום: ברנדון טרוסט
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-06.10.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: