קדימון רשמי ומתורגם ל"עג'מי"

כמה אפשר? כמה אפשר? כמה אפשר לשחזר את אותה המציאות הכואבת בישראל לקולנוע? למה לא לעשות סרטים מעט יותר מהנים? אנשים באים לראות סרטים במטרה לשכוח מהבעיות, הן הפרטיות והן המדיניות, למה צריך לדחוף את זה גם לקולנוע? לא נמאס? לא מספיק יש את זה במציאות, צריך לראות את זה גם באמצעי בידור שאמורים להשכיח לנו את כל זה?

כל הסרטים, בין אם זה "בופור" (הסתמי) ובין אם זה "ואלס עם באשיר"(המתלקק)/"עג'מי"(הנדוש), כולם מספקים את החוויה המוכרת והלא נעימה של המציאות בישראל. הקולונוע הישראלי סובל מזה שנים מחוסר יצירתיות עצום.

אני לא חושב שזה הוגן לבקש רק סרטים "מהנים". בסך הכל, 2009 כן היתה שנה עם סרטים ישראלים מרוממי רוח, כשהבולט בינהם הוא ללא ספק "סיפור גדול" (קרוב ל-300 אלף כרטיסים). אז יש גם מזה, וגם מזה 🙂

ראיתי את עג`מי בהקרנה מוקדמת. סרט אמיץ, מרתק, ושונה להפליא. ללא ספק ציון דרך בקולנוע הישראלי.

זה לא סרט מבדר. גם אני לעיתים מחפש קולנוע קליל ומשעשע אבל הסרטים החשובים , שיזכרו בהיסטוריה של הקולנוע ואומנות בכלל, הם הדרמות והסיפורים האנושיים.