15 ביוני 2023 בשעה 8:00

"מישהו שומע אותי" – ביקורת: קליל, מהנה, וצרפתי מאוד

"מישהו שומע אותי". סנדרין קיברלין, פסקל אלבה.

"מישהו שומע אותי" הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי שמעלה חיוך על השפתיים, חביב ביותר, צרפתי מאוד (היין נוכח, יש שיחות על סקס, ומאהבת).

אנטואן (פסקל אלבה, שגם כתב וביים) הוא מורה בתיכון שמתגורר לבד בדירה בפריז. הוא לא מודע לכך שהוא מאבד את השמיעה בשתי אוזניו. הצלצול הרועש והבלתי פוסק של השעון המעורר שלו מעצבן בכל בוקר מחדש את קלייר, אחת השכנות בבניין שלו, שמתעמתת אתו. קלייר (סנדרין קייברלן) היא אלמנה טרייה יחסית שמתגוררת באופן זמני עם בתה אצל אחותה ובעלה. לאנטואן יש גם עניין עם אמו הדמנטית ועם אחותו (עמנואל דבוס, שחקנית שבאופן מרענן אין לה שום בעיה לשחק מישהי שאינה תמיד נחמדה).

עיקר הסיפור וה"סיבוך" שלו מגיעים מהעובדה שאנטואן מתבייש לספר לאנשים שהוא מתחרש וצריך ללכת עם מכשיר שמיעה, שזה קצת מוזר לאדם מבוגר; ילד אולי ירגיש נבוך מזה. לא ציינתי בשורת הפתיחה את המילה "קומי" על אף שיש רגעים מצחיקים בסרט כי חלק מההומור נובע מתוך בעיות השמיעה של אנטואן ומהדמינציה של אמו, ובמקרה הזה זה לא נעשה בצורה שהצחיקה אותי.

"מישהו שומע אותי". מרתה ויללונגה, פסקל אלבה.

כל הקטעים של אנטואן בכיתה עם התלמידים שלו הם חלשים ואולי היה עדיף שיהיה בעל מקצוע אחר, לאו דווקא צבעוני או מיוחד (או שקשור ישירות לשמיעה). ויש קטע חצי-פנטזיה שנוגע לעובדת במכון למכשירי שמיעה שמרגיש קצת זר ולא מתאים לטון של שאר הסרט. הדברים האלה גורמים גורמים לסרט להרגיש יותר מ-93 דקותיו.

כשאנטואן וקלייר יחד אז הסרט מעניין יותר. גם הקטעים שלו עם הבת שלה נחמדים, ובין תפקידי המשנה הבולטים לטובה יש את לנה וג'וליאן, אחות של קלייר ובעלה. יש קטע ממושך (אך לא מדי) ומוצלח במסעדה, דבר כמעט יוצא דופן בקולנוע של היום, שבו הכול נחתך בקצב בלתי פוסק ועוברים במהירות מקטע לקטע.