"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
"מסכנים שכאלה" הוא סרט אמנותי מסחרי עם הרבה מוזרויות, מין ועירום. הוא אינו סרט לכל אחד, יש בו הרבה דברים יפים וחכמים אך הגיוני לגמרי שיהיו כאלה שישתעממו ממנו, שהוא יגעיל אותם, שירגיש להם מטומטם ומעצבן.
בלה (אמה סטון) מתגוררת בלונדון בבית עם רופא מנתח שהיא מכנה "אלוהים" (גוֹד הוא קיצור של שמו הפרטי). פניו מעוותים והוא יוצא מהבית רק כדי ללמד רפואה. על בלה נאסר לצאת מהבית כי שכלה אינו בראשה והיא לא מדברת או מתנהגת כמו שצריך. חיי הבית משתנים כשנכנסים אליו מקס (רמי יוסוף מהסדרה "רמי"), מתלמד של גוד, ומאוחר יותר גם עורך הדין דאנקן (מארק רופאלו). שניהם נכבשים בקסמה המשונה ובסקרנות של בלה.
אפשר למצוא בסרט הרבה נמשלים, ניסיונות להפוך את השיחות לניתוח על יחסים בין בעל ואישה, בין גברים ונשים, מהי אהבה, ועוד. חנה שיגולה הוותיקה שובת לב בתפקיד קטן בחלק של הסרט על האונייה. הבמאי היווני יורגוס לנתמוס אוהב סרטים עם אירועים קשים, אנשים נוקשים ואכזריים, יש משהו מנותק רגשית בסיפורים שהוא בוחר לספר. ב"שיני כלב", סרט שלו בשפת אמו יוונית, עדיין הטוב ביותר שלו, זה עבד מצוין. הסרט היה מועמד לאוסקר לסרט זר ומאז לנתמוס ביים את "הלובסטר" עם קולין פארל ורייצ'ל וייס ואת "להרוג איל קדוש" הנוראי עם ניקול קידמן.
"מסכנים שכאלה". מארק רופאלו, אמה סטון.
שלושה מרכיבים חשובים שלא אהבתי וממש הפריעו לי בסרטו הקודם של לנתמוס, "המועדפת", יש גם כאן: צילום (קפיצות בין סגנונות, הזוויות והעיוות), המוזיקה (שהפעם יש לה תפקיד חשוב עוד יותר בדרך הסיפור) ואמה סטון, שהיתה החוליה החלשה בסרט מ-2018; אך הפעם סטון מצוינת. לא קל להוביל סרט עם דמות לא מפותחת שכלית, שמתנהגת מוזר, שעושה טעויות ושטויות ולא מדברת כמו שצריך. וסטון המקסימה ("לה לה לנד", "ספיידרמן המופלא") לא מחייכת את חיוכה המשגע, היא לא מצחיקה באותה צורה כמו שהיא רגילה (בלה אינה שנונה, היא לא יורדת על עצמה) ועדיין מצליחה להיות מעניינת. יש בבלה משהו משאנס גרדינר, הדמות מ"להיות שם" שפיטר סלרס גילם בסרט מ-1979 שמבוסס על הספר של יז'י קושינסקי. הוא היה מוגבל בשכלו ובשפתו הפשוטה אמר אמיתות חותכות על האנושות.
מלבד קטע הפתיחה הקצר, החלק הראשון של הסרט הוא בשחור-לבן ומרביתו בצבע (צבעים מרהיבים), וזו עוד בחירה סגנונית שאפשר היה בלעדיה. כשהסיפור מלא באלמנטים לא-מציאותיים משונים והעיצוב של החדרים (יש פרטים משגעים בחדרים הרבים בסרט) ושל התלבושות כל כך זועק "זה עולם שלא היה קיים", האם יש צורך במשחקים עם המצלמה? אין צורך להדגיש את העיוות והשוני, זה מספיק ניכר בהתרחשות, ותורם לעייפות שמורגשת כשהסרט חוצה את קו השעתיים ומגיעים כמעט חסרי סבלנות לחלקו האחרון החשוב.
הסרט מצליח להיות מקורי ומיוחד על אף שמקורות ההשראה שלו ניכרים מאוד בעיצוב, בסגנון, בצבעים: "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק, "עיר הילדים האבודים" של ז'אן-פייר ז'נה, "לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר (כולל, אך לא רק, צילומי המעבר בין החלקים השונים). מבלי לדבר עם לארס פון טרייר או לשמוע ריאיון אתו לאחרונה, אני די בטוח שהוא יאהב מאוד את "מסכנים שכאלה".
"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
ומבלי לדבר עם ג'רסקין פנדריקס, שמועמד לאוסקר על הסרט הראשון שהוא הלחין, הוא אהב את המוזיקה ב"חוטים נסתרים", שהובילה את הנרטיב בסרטו של פול תומאס אנדרסון, והפריעה לי באותה צורה כמו פה. הסרט מועמד ל-11 פרסי קולנוע, כולל לסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית ראשית, שחקן משנה (רופאלו) ויש לו סיכוי טוב לזכות על העיצוב האמנותי והתלבושות, ואולי סטון תזכה באוסקר השני שלה (אחרי "לה לה לנד") אם תגבר על לילי גלדסטון ("רוצחי פרח הירח").
דירוג: 
מסכנים שכאלה (בריטניה, אירלנד, ארה"ב, 2023)
בימוי: יורגוס לנתמוס | תסריט: טוני מקנמרה, אלסדייר גריי | משחק: אמה סטון, ווילם דפו, מארק רופאלו, רמי יוסוף, ויקי פפרדין, ג'רוד קרמייקל | מוסיקה מקורית: ג'רסקין פנדריקס | צילום: רובי ריאן
הפצה: פורום פילם, החל מה-25.01.2024 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: