"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
בשנת 1992 פרסם הסופר הסקוטי אלסדאיר גריי את "Poor Things" שעל פיו מבוסס הסרט "מסכנים שכאלה", והיה רומן ויקטוריאני, ז'אנר שאיפשר לו לדון בנושאים כגון: חוסר שוויון חברתי, זכרון וזהות תוך כדי עיצוב עלילה דומה לפרנקנשטיין, רק שהפעם הפרוטגוניסט היא אישה ולא גבר.
סרטו הרביעי של יורגוס לנתימוס בשפה האנגלית עובד מרומן זה על ידי טוני מקנמרה ("המועדפת"- גם הוא של לנתימוס) ועלילתו עוסקת, כמו המקור הספרותי, בקורותיה של בלה בקסטר (אמה סטון), השוכנת בגוף של אישה בגירה אך בעלת מוח של תינוקת, יצירתו של המדען גודווין בקסטר (ווילם דפו באיפור פרוסטתי כבד). חצר ביתו מלאה ביצירותיו האחרות, בעלי חיים שונים ומשונים שהורכבו מאיברים של בעלי חיים אחרים והולחמו להם יחדיו תחת ידיו של גודווין, שמתקרא על ידי בלה בשם GOD, אלוהים, מאחר והוא בורא חיים חדשים מגופות מתות.
העניינים מסתבכים כאשר העוזר של גודווין, מקס מקנדלס (רמי יוסף) מתאהב בבלה ומתארס לה, או אז בלה בורחת עם עורך דינו של גודווין, דאנקן וודרבורן (מרק רופאלו) למסע הדוניסטי של סקס והרפתקאות שונות ומשונות מסביב לעולם, מאחר והיא איננה מוכנה להיכנע לתכתיבים הפטריארכלים שנוצרו עבורה על ידי הגברים הסובבים אותה.
זוהי תמציתו העלילתית של הסרט, ואם זה נשמע לכם מוזר, חכו עד שתראו איך זה נראה – וזה נראה נפלא. למעשה, בעיני מדובר בסרט הגדול הראשון מאז מגיפת הקורונה, הקלאסיקה הראשונה שתישאר בזכרון שנים רבות קדימה, הרבה לאחר סיומו של העשור, וכל זה תודות לעולם הפנטסטי שבורא לנתימוס.
מהפריים הראשון, העולם האודיו-ויזואלי, הסוריאליסטי והצבעוני שנגלה לעינהם של הצופים, מכה ללא רחם בתודעה, שלא מצליחה לקלוט בזמן אמת מה מתרחש על המסך, גם בגלל הביזאריות הלא מוכרת שצריך לפרש בזמן אמת, וגם בגלל העושר הלא נגמר.
"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
כמו בלונה פארק מלא במתקנים שאפשר לעלות רק על חלקם במסגרת חלון הזמנים המוגבל שאתה מבלה בו, כמו בחנות ממתקים שאפשר לרכוש רק את חלקם למרות שכולם מוצאים חן בעיניך – כך גם בסרט זה, אפשר לבחור אם לעקוב אחר המעללים המוזרים של צוות השחקנים המצויין, להתמקד בתפאורה הצבעונית והעשירה (שמזכירה את הסטים של וס אנדרסון), לנסות לעקוב אחרי ההחלפות של העדשות האופטיות של המצלמה, או להקשיב למוסיקה השבורה של המלחין הצעיר ג'רסקין פנדריקס, שמזכירה קצת את הסגנון של ג'וני גרינווד בחוסר ההרמוניה המובנה שלה. יש גבול ליכולת הקליטה של המוח שלנו, ולכן בלתי אפשרי לשים לב לכל האלמנטים בצפיה אחת. יש צופים שימצאו את כל זה מתיש, אבל עבורי זו היתה חוויה טוטאלית וחיובית ביותר.
"מסכנים שכאלה". מארק רופאלו, אמה סטון.
מבחינה תמאטית, היצירה מהווה, כאמור, סוג של וריאציה נשית לפרנקנשטיין של מרי שלי. ועטופה בשלל סוגיות פילוסופיות פסיכולוגיות ומוסריות, כגון המודל הסטרוקטוראלי של פרוייד וסוגיות של פמיניזם ושחרור האשה. הדבר ניכר בנסיונה של בלה להשתחרר מכבלי הפטריארכליה הן באמצעות אימוץ עקרון העונג של האיד בתיאוריה הסטרוקטורליסטית של פרוייד והן בבחירתה המודעת והרצונית לעבוד בזנות על מנת להגיע לעצמאות פיננסית בלי להיות תלויה בנדיבות ליבם של הגברים שמנסים לשלוט בחייה.
אני מניח שהפסקה האחרונה עלולה להבהיל מי שאיננו בקיא בתיאוריות פרוידיאניות וסוגיות של מגדר, אבל אני יכול להבטיח שאפשר להנות לגמרי מהסרט גם אם לא בדיוק יורדים עד הסוף לעומקם של הדברים, בדיוק כמו שסרט טוב אמור לאפשר.
דירוג: 
מסכנים שכאלה (בריטניה, אירלנד, ארה"ב, 2023)
בימוי: יורגוס לנתימוס | תסריט: טוני מקנמרה, אלסדייר גריי | משחק: אמה סטון, ווילם דפו, מרק רופאלו, רמי יוסף, ויקי פפרדין | מוסיקה מקורית: ג'רסקין פנדריקס | צילום: רובי ריאן
הפצה: פורום פילם, החל מה-25.01.2024 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: