משמאל למעלה, עם כיוון השעון: עג'מי, לבנון, שיטת השקשוקה, סיפור גדול.
שנת תשס"ט היתה בעיני שנה מוזרה למדי בקולנוע הישראלי. לא שהסרטים היו מוזרים, אלא דווקא תגובת הקהל להם. ימים ספורים אחרי ראש השנה ההיא, עלה לאקרנים בארץ הסרט "שבעה", שלטעמי היה יותר מדי אמנותי ומשעמם – בטח ובטח שמוערך יתר על המידה. אבל הפלא ופלא, כפי שזה נראה עכשיו, "שבעה" מכר הכי הרבה כרטיסים בשנת תשס"ט*. גם הקומדיה, "סיפור גדול", מכרה לא מעט-כרטיסים, בטח שבשביל קומדיה ישראלית בשלהי שנות האלפיים, ושוב, בעיני היתה לא יותר מאשר מרוממת רוח. מרוממת רוח פחות או יותר כמו "אצבע אלוהים" – שגם הצליחה לא רע. מהצד הנגדי של טבלת המכירות בז'אנר, ניצבות להן הקומדיות "רגליים קרות", "חומר למחשבה", ו"הכתובה", שלא זכו להצלחה מסחרית זהה.
ואם כבר ב"אצבע אלוהים" עסקינן, ראוי אכן להרחיב בענין המרצים המביימים. שני מרצים מאוניברסיטת תל אביב ביימו השנה סרטים: יגאל בורשטיין ביים את "אצבע" שהוזכר זה עתה, ואיתן גרין ביים את "הכל מתחיל בים", שניהם על פי תסריטים מקוריים שלהם. שני המרצים הללו מגדלים בארץ דורות של קולנוענים, ועל אף זאת, לא מפסיקים ביצירה העצמאית שלהם ומקפידים להמשיך ולביים בעצמם כך שלפחות פעמיים בעשור אנו זוכים ליצירות שלהם. להבדיל מסרטיו של בורשטיין, את הסרטים של איתן גרין אני לא ממש אוהב, ומתקשה להתחבר לאופי המשחק והסצינות שגלומים בהם, ובמקרה הזה, הקהל דווקא מסכים איתי. עם זאת, הסרטים שלו כן מוצאים הרבה הערכה בקרב שאר המבקרים. אבל בורשטיין וגרין הם לא הותיקים היחידים מאוניברסיטת תל אביב שהוציאו השנה סרט לאקרנים. גם אוצר הארכיון לקולנוע של האוניברסיטה, יצא לחקר אישי ותיעד הכל לסרט "הבית ברחוב טבנקין", שגרף אף הוא תשבוחות רבות.
יחד עם זאת, בגזרת הסרטים התיעודיים היתה זו ללא ספק השנה של "שיטת השקשוקה". סרטם של אילן עבודי ומיקי רוזנטל, שהתפוצץ בקול רעש חזק משום הבלאגן שיצרו הכוכבים הראשיים של הסרט בעל כורחם: האחים סמי ויולי עופר. השניים התעסקו כל כך בניסיון לקבור את הסרט, שבסופו של דבר יצרו כל כך הרבה 'באזז' תקשורתי סביבו, שפחות-או-יותר כל המדינה רצתה לדעת במה מדובר וצפתה בו. רשתות השידור השונות בארץ ביטלו את שידורו של הסרט אצלן, עד שלבסוף הערוץ הראשון הרים את הכפפה ושידר אותו (אחרי תקופה ארוכה, ורק לאחר שהאחים עופר הספיקו לסיים את סרט התגובה שלהם).
שנת תשס"ט היתה גם שנה של פריצות דרך: סרט ישראלי, בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי, הציג באינטרנט ולא בבתי הקולנוע. כן, "מופע החיים של גוטל בוטל", היה הראשון, ואולי לא האחרון אם קולנוענים צעירים רבים יתעניינו במעשה, ויפיצו גם הם את בשורתם כך – ובתקוה, יגיעו לקהל רחב יותר שנמנע מלהשקיע 35 ש"ח בסרטי ביכורים מחוץ למיינסטרים. השנה גם באה לסיומה העבודה בת 6 השנים על הסרט המצוין "עג'מי", שבאופן נדיר ומבורך מאד, עבדו עליו היהודי ירון שני והערבי סכנדר קובטי. הסרט זכה לביקורות מצוינות, ופרופיל גבוה כתוצאה מכך בתקשורת, ונדע בקרוב אם גם הצליח בקופות לאור העובדה שרק בסוף השבוע הנוכחי, של ראש השנה, יצא לאקרנים בארץ. עוד סרט מיוחד ואקסצנטרי בנוף הקולנועי יצא השנה, והוא "אילי ובן" – סרט משפחה שהגיבור שלו הוא ילד (יובל שבח שעומד במשימה מצוין). סרטים המתמקדים בילדים הם לא נפוצים כל כך בקרב הקולנוענים בישראל, ו"אילי ובן" לא רק שכן מסתובב חופשי בשממה הזו, אלא גם עושה זאת בצורה מעולה ומעניינת.
אך עם כל זאת, ב-תשס"ט, מעט מאד סרטים עלילתיים ישראלים גרפו פרסים נחשבים במיוחד בתפוצות. למעשה, אם מסתכלים מקרוב, אפשר לשים לב שהסרטים המצליחים ביותר שלנו בשנתיים האחרונות בחו"ל הם סרטים על מלחמת לבנון (הראשונה): "ואלס עם באשיר" גרף את פרס גלובוס הזהב היוקרתי, אך פספס את האוסקר; ו"לבנון" גרף רק לאחרונה את פרס פסטיבל ונציה. בפסטיבל טורונטו שנחתם הלילה, מתמודדים לא מעט סרטים ישראלים על פרסים שונים, אך מיוחד הוא שערכו השנה מסגרת מיוחדת בשם City to City, ובה התמקדו בעיר תל אביב ובסרטים אודותיה (וזאת על אף המחאה החריפה נגד המסגרת).
תש"ע שבאה עלינו לטובה, תישא עימה פירות קולנועיים רבים מאד, אני מקוה, עם תקציב קולנוע גדול יותר מטעם המדינה, ובמאים מוכשרים ביותר שיציעו לנו את מרכולתם החדשה. "לבנון" שזכה בפסטיבל ונציה כאמור, יצא לאקרנים בעוד כחודש, ואחריו צריכים לצאת גם שאר המועמדים לפרס אופיר: "הבודדים" ו"היו לילות". גם קולנוענים חדשים ינסו את דרכם שלהם, ובולטים שני צמדים שיביאו לנו קולנוע פנטסטי (מלשון פנטסיה) א-קומי (להבדיל מרבים בעבר שכן התנסו בז'אנרים הללו): "כלבת" של נבות פפושדו ואהרון קשלס ינסה להפחיד את הצופים ולהיות סרט האימה הרציני הראשון בישראל, ו"פובידיליה" של האחים יואב ודורון פז יציג בפנינו את עפר שכטר בתפקיד מענין שכמותו לא ראינו אצל השחקן מעולם.
* נתונים סופיים יהיו לנו רק בתום השנה הלועזית.