31 באוגוסט 2024 בשעה 7:30

"רצח ממבט ראשון" – ביקורת: טריק אולי מלהיב מסתיר יצירה די גנרית

"רצח ממבט ראשון". ווילה פיצג'רלד.

הסלאשר של ג'יי טי מולנר "רצח ממבט ראשון", מהווה מחווה לסרטי האימה הקלאסיים של שנות ה-70 ובעיקר מתהדר בטריק עלילתי שעשוי להלהיב צופים מסויימים. אבל הטריק משמש יותר בתור גימיק שמאפשר לסרט לשחק עם תודעת הצופה באופן מלאכותי, מאשר ככלי שיש לו משמעות תמטית או רעיונית כלשהי, ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם יצירה די גנרית ומחווה ריקה לעידן הזהב של הקולנוע.

"רצח ממבט ראשון" הוא סרטו השני כבמאי של ג'יי טי מולנר (שגם כתב), כשמאחוריו סרט אחד באורך מלא שביים משנת 2016 שאיננו מוכר לי ("פורעי חוק ומלאכים"). השתדלתי לא לכתוב כאן ספוילרים, אבל כמובן שאם אתם לא רוצים לדעת דבר על הסרט, כדאי שלא לקרוא ביקורות. העלילה, העוסקת במשחק של חתול ועכבר בין רוצח סדרתי לקורבנו, מחולקת לשישה פרקים והם מוצגים בסדר לא לינארי, כלומר הפרק הראשון שמוקרן הוא הפרק השלישי דווקא ולא הפרק הראשון.

"רצח ממבט ראשון".

הסרט נפתח עם כתובית שמכריזה במילים כאלה או אחרות שמדובר בסיפור אמיתי אשר משחזר את הרציחות של אחד מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים בתולדות ארה"ב. כמובן שהסיפור לא אמיתי, אבל היצירה שאמורה להוות מחווה סגנונית ותוכנית לסלאשרים של שנות ה-70 משתמשת בכתובית שמזכירה, כמובן, את הכתובית שהופיעה בתחילת "המנסרים מטקסס" שגם הוא הצהיר על היותו אמיתי למרות שהוא לא כזה.

הבעיה היא שכל היומרה של היוצרים מתנקזת, כאמור, ליצירת סרט שיראה כמו הזוועתונים הקלאסיים של הסבנטיז (באמצעות הצילום המוצלח כשלעצמו של ג'ובני ריביסי – הידוע כשחקן בדרך כלל – שהשתמש בפילם 35 מילימטר בבכורה שלו כצלם) מבלי שתתלווה לכך תעוזה או מורכבות תוכנית כלשהי כיאה ליצירות ההן. וכשהכתיבה לוקה בחסר, נדרשים גימיקים כגון הצגה נון-לינארית של הארועים על מנת להעביר את הטוויסט המרכזי של הסרט, מבלי שהצופים יזהו אותו מוקדם מדי, וזה פסול בעיניי ובטח לא גורם לי להתרשם יותר מדי ממה שראיתי.