26 שנים אחרי יציאת הסרט הראשון, מגיעה אלינו "ביטלג'וס ביטלג'וס", קומדיית האימה שחוזרת אל הדמויות האהובות וממשיכה בקפיצת זמן בהתאמה את עלילותיהן עם שדים, רוחות והעולם שמעבר. יש הישענות מאוד גדולה על הנוסטלגיה מהסרט הראשון, ולחיוב היא נעשית ללא חזרתיות עלילתית, אלא רק בקריצות בטוב טעם. הבעיה היא שהעלילה שכן קיבלנו לא מאוד מעניינת ומתפרשת ליותר מדי כיוונים. לפחות נשאר להנות מהעיצוב המושקע. למי שלא ראו או אהבו את הסרט הראשון אין מה לצפות בחדש, ולא בטוח שזו צפיית חובה גם למי שכן.
עם סגנון בימוי ועיצוב ייחודיים לו, טים ברטון ("המספריים של אודארד", "סליפי הולו", "באטמן") מתעל את האימה הגותית וההומוריסטית להמשך הזה, אבל נראה שהוא רוצה הכל מהכל ומאבד את הפוקוס העיקרי. הקצב של הסרט טוב בסך הכל ותמיד יש התרחשות כלשהי על המסך, אבל החיבור והקסם הפשוט שהיו בסרט הראשון לא שם, גם אם היחס היחסית אדיש למוות נשמר. זה מרגיש כאילו במקום לפתח את העלילה המרכזית של יחסים בין דוריים, הוא העדיף להראות יותר מהעולם המשוגע של אחרי המוות, והוציא את הצופים קירחים מכאן ומכאן.
כרגיל לסרטי המשך, צפו לספוילרים לסרט הראשון בשתי הפסקאות הבאות:
משפחת דיץ מתכנסת מחדש בבית הרוחות שלהם מהסרט הראשון לאחר טרגדיה משפחתית, עם התוספת החדשה של אסטריד (ג'נה אורטגה, מסדרת הנטפליקס של ברטון "וונסדיי" ושני סרטי "צעקה" האחרונים), בתה של לידיה (ווינונה ריידר, "דברים מוזרים", "המספריים של אדוארד"), שכיום מככבת בסדרת טלוויזיה על רוחות רפאים בהפקתו של בן הזוג שלה, רורי (ג'סטין ת'ורו, "הנותרים"). ללידיה ולאסטריד יש מערכת יחסים מתוחה, כשהאחרונה לא מאמינה ביכולות התקשור של אמה, סובלת מהפרסום שלה, מתעבת את רורי ומתקשה לקבל את האובדן של אביה האהוב (סנטיאגו קבררה, "שקרים קטנים גדולים", "גיבורים"). בזמן שהיא שם, והרחק מהפנימיה בה היא מתגוררת, אסטריד מכירה בחור מהעיירה בשם ג'רמי (ארתור קונטי, "בית הדרקון") ומצליחה להתנחם קצת מכל הבעיות שלה.
במקביל, בעולם הרוחות קמה לתחייה רוח זדונית במיוחד ששואבת נשמות (מוניקה בלוצ'י, "בלתי הפיך", "מלנה") שלא נותנת לשום דבר לעצור אותה במסע הנקמה שלה בביטלג'וס (מייקל קיטון, "באטמן", "בירדמן"), שבינתיים פיתח את העסק המשגשג שלו להרחקת בני אנוש וממשיך לערוג ללידיה שהייתה אמורה להתחתן איתו ולהחזיר אותו לעולם החיים. כדי לחקור את מקרי "הרצח" בעולם הרוחות, נשלח שחקן עבר של מותחני פשע וולף ג'קסון (ווילם דאפו, "דברים מסכנים", "ספיידרמן") עם כל המניירות המצופות ממנו. כשאסטריד בסכנת מוות, ללידיה אין ברירה, אלא לצלול בחזרה לעולם הרוחות בעומק שחשבה שלעולם לא תצטרך שוב.
ריידר שבה אל הדמות של לידיה ומגלמת אותה מצוין ומבלי לגלוש לקריקטורה של הדמות הגותית. היא נראית כמו התפתחות טבעית של הנערה מהסרט הראשון. ריידר משדרת את חוסר האונים שיש באמהות לנערה מתבגרת, את החולשה של אישיות מופנמת תחת אור זרקורים ואת התעוזה של מי שתסכן הכל בשביל מה שבאמת חשוב. אורטגה עושה את התפקיד שלה טוב ומהווה עוגן מאזן לכל הטירוף מסביב. קיטון מעולה בתפקידו, בשילוב של ההומור והגועל הצפויים והגיל שלו (73) לא מורגש בכלל (אולי על זה צריך להודות גם למחלקת איפור). מי שגונבת את הפוקוס היא קת'רין או'הרה ("שיט'ס קריק", "שכחו אותי בבית") בתפקיד האמנית ואמה החורגת של לידיה, שממשיכה להיות מרוכזת בעצמה ואקצנטרית בצורה הכי טובה שיש. שאר המשחק הולם, עם שלל דמויות שמקבלות יותר מדי זמן מסך בשביל הצדקה עלילתית.
העיצוב בסרט גם לוקח תפקיד לא קטן, כמו בשאר סרטיו של ברטון. אנחנו זוכים להצצה נוספת לתוך האסתטיקה המעוותת של עולם הרוחות, המפוספסות של הכל (בין השאר החליפה של ביטלג'וס), והתפאורה הכמעט בימתית. עם הקפדה על כל פרט, חוסר הגבולות היצירתי והחולני של ברטון בא לידי ביטוי, מהמודל של העיירה מהסרט הראשון, לעבודת האיפור המושקעת והתלבושות המופרעות. כן ניתן לזהות אלמנטים דומים עד זהים מסרטים אחרים, כמו המראה של הדמות של מוניקה בלוצ'י וסאלי מ"הסיוט שלפני חג המולד" (שדיבבה או'הרה). בנוסף לאלה, יש קטע אנימציה קצר במהלך הסרט בשיטת סטופ-מושן שמהווה תוספת מפתיעה וכיפית.
אי אפשר להגיד שסבלתי בסרט, וכן, לנוסטלגיה יש מקום, בטח בהוליווד שמעדיפה לקחת כמה שפחות סיכונים עם חומרים מקוריים, אבל קיוויתי שיהיה המשך טוב ומהודק יותר לסרט ילדות אהוב.
דירוג:
ביטלג'וס ביטלג'וס (ארה"ב, 2024)
בימוי: טים ברטון | תסריט: אלפרד גוך, סת' גרהם-סמית', מיילס מילר, מייקל מק'דאוול, לארי ווילסון | משחק: ג'נה אורטגה, מייקל קיטון, מוניקה בלוצ'י, ווילם דאפו, ווינונה ריידר, קת'רין או'הרה | מוסיקה מקורית: דני אלפמן | צילום: האריס זמברלוקוס
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-05.09.2024 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: