"דיוקן של אב אבוד".
ההבדל המשמעותי, מבחינתי לפחות, בין סרט דוקומנטרי לבין כתבה חדשותית הוא שהכתבה החדשותית עוסקת בדיוק במה שהיא אמורה לעסוק (אחרת היא לא יכולה להיחשב ככתבה מוצלחת) ואילו הסרט הדוקומנטרי לכאורה מצהיר על נושא כלשהו, אבל התוצאה ממש לא מוגבלת למה שהוצהר מראש. במקרים מסוימים, התוצאה תהיה אפילו הפוכה, במידה מסוימת, למה שלכאורה הוצהר מראש.
כך, סרטו המונומנטלי של ורנר הרצוג, "גריזלי מן" (שהגיע למקום ה-98 ברשימת הסרטים הכי טובים של המילניום הנוכחי של הניו יורק טיימס), כביכול עוסק בחיבור בין דב פראי לפעיל למען הדובים, אבל למעשה הוא מוכיח במידה מסוימת שהחיבור בין האדם התרבותי לחיה הפראית הוא פנטסיה בלתי ניתנת למימוש.
וכך גם במקרה של "דיוקן של אב אבוד", מדובר בדוקו שלפי תקצירו ניתן להניח שאנחנו עומדים לצפות בסרט מאוד מסוים, אבל בדיעבד אנחנו מקבלים משהו אחר לגמרי.
בגדול, מדובר ביצירה שמתעדת עשורים שלמים בחייו של בנו של הבמאי גונאר הול ינסן, מלידתו ועד נסיעתו של הילד (שכבר בגר) לברזיל כ-20 ומשהו שנים לאחר מכן.
לכאורה, מדובר בדוקו מהסוג של "סבן אפ" הבריטי, אבל לא באמת, כי מה שנראה בתחילה כמו עוד סרט שמתעד באובססיביות נרקיסיסטית-משהו את יוצא חלציו של המתעד, מתברר כמשהו אחר לגמרי, שאמנם בתחילתו באמת מתעד באובססיביות נרקיסיסטית את הילד, אבל די מהר הופך להיות תיעוד של משהו אחר, שאת טיבו אני לא יכול לגלות מפאת היותו ספויילר בל יסלח.
מה שכן אפשר לומר הוא שהטוויסט בעלילה מוסיף למורכבותה של היצירה, ומעלה שאלות פילוסופיות הכרחיות, כמו – האם הגורל של המשפחה היה זהה גם אילולא האב היה מתעד את בנו 24/7? האם התיעוד הוא רק תיעוד או שהוא מהווה מרכיב אקטיבי בעיצוב גורלם של המצולמים? בכל מקרה, ההמלצה שלי היא חד משמעית והציון גם חד משמעי.
דירוג: 
דיוקן של אב אבוד (נורווגיה, 2025)
פסטיבל ירושלים 2025
בימוי: גונאר הול ינסן | תסריט: גונאר הול ינסן | משחק: גונאר הול ינסן | הפקה: לוסי כהן | מוסיקה מקורית: אוליבייה בודין, בנואה דניאל | צילום: גונאר הול ינסן, מאנס ברתאס