"כוכבי הכלב". ג'ייקוב אלורדי.
"כוכבי הכלב" הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שלוקח אותנו למסע של מכונאי טוב לב וקצת נאיבי שמחפש את גן העדן האבוד. לצערם של הצופים הוא עושה את זה באיטיות ובחוסר השראה.
הסרט מתרחש בשנת 2035, לאחר שרוב האנושות נכחדה בעקבות מגפת שפעת. מעט השורדים מנסים למצוא הגיון בעולם. היג (ג'ייקוב אלורדי) הוא מכונאי לשעבר ששומר על מבצרו (שדה תעופה קטן) יחד עם בנגלי (ג'וש ברולין). הוא טס באופן קבוע במטוס הססנה שלו לדנבר הנטושה כדי למצוא בה אספקה ולבקר במה שהיתה דירתו אי אז כשהחיים היו חיים. בנגלי, בינתיים, הורג מסתננים. בסך הכל סידור לא רע.
קול שנשמע דרך מכשיר הקשר של המטוס גורם להיג לצאת למסע למקום בו אולי ימצא עתיד טוב יותר. המסע מפגיש אותו עם פאפס (גיא פירס) ובתו סימה (מרגרט קוואלי), עם מגוון סכנות בדמות אדם וחיה ולבסוף, עם המקום שממנו הגיע הקול המרוחק שהביא איתו את ההבטחה לעתיד מעט פחות אפל.
הסרט נראה ומרגיש כמו הכלאה של כל סרט או סדרה פוסט-אפוקליפטים שראיתם, וסביר להניח ששם גם עשו את זה טוב יותר. אין ריגוש, אין אימה, אין קסם. ראינו כבר את הערים ההרוסות, את הגוונים האפורים ואת העולם המפויח.
אחד הדברים החשובים בסרט מסוג זה הוא האימה שאתה אמור לחוש כשהדמות בסכנה. זה לא מורגש כלל. חיות שועטות, כנופיות מתקיפות, וירוסים של שפעת מתעופפים באוויר ועוד סכנות שונות גודשות את הסרט והוא מתנהל בסוג של אדישות שלווה. בהקשר פוסט אפוקליפטי אדישות ושלווה הן מילים מוזרות, אבל יש בקצב של הסרט איזושהי איטיות שלווה ואדישה, שגם כשהאקשן כבר מגיע, ולוקח לו זמן, הוא לא מערער את האווירה. זו לא שלווה של השלמת הדמויות עם העולם והסכנות, זו שלווה של תסריט עצלני ובימוי עייף מאוד.
"כוכבי הכלב". ג'וש ברולין, ג'ייקוב אלורדי.
רידלי סקוט הוא במאי בעל נסיון רב שנים אבל התוצר הסופי כאן נע בין שעמום למבוכה. גם הסגנון לא אחיד. ישנו סיקוונס שלם לקראת סוף הסרט שמרגיש כאילו נשאבת פתאום לסרט אחר לחלוטין, וכמו המעבר החד אליו כך הוא נגמר בפתאומיות ואתה חוזר בחזרה לסרט ונשאר עם השאלה "מה קרה כאן?"
התסריט מכיל דמויות דלות להפליא ודואג להעביר את כל הפרטים שאנחנו צריכים לדעת על העולם בצורה גסה מאוד. אין שום דמות שיש בה משהו מעבר לשרטוט ראשוני של אופי. אולי הכוונה היתה שהשחקנים יהפכו את הדמויות לממשיות ומעניינות יותר בזכות הקסם אותו הם מביאים איתם, אבל זו לא דרישה הגיונית באמת.
גם הפעם איני מצליח להבין את ההתלהבות מג'ייקוב אלורדי. לטעמי מדובר בשחקן עצי ומשעמם, ובטח לא אחד שמסוגל להחזיק את הסרט על כתפיו. כמו הדמות שהוא משחק, הוא אינו מעניין, לא מעביר שום דבר מעבר לטקסט שהוא אומר והמבטים המשמעותיים שהוא מנסה להעביר כשחקן מתפרשים בעיני הצופה הזה כמבטים חלולים.
"כוכבי הכלב". ג'ייקוב אלורדי.
תמיד כיף לראות את ג'וש ברולין וגיא פירס, אבל הם משמשים דמויות חלולות שכל מטרתן לשרת את המסע של הגיבור. מרגרט קוואלי הנהדרת, שמצליחה לבלוט גם בסרטים גרועים, לא עושה יותר מדי מלבד לקשט את הפריים. זה לא אני אומר. באחת הסצינות לקראת סוף הסרט שואלת אותה דמות אחרת שאלה בסגנון "לך אין מה להגיד? את כאן רק כדי להיות יפה?" – התשובה היא ללא ספק כן.
אם אני חייב לחפש משהו טוב לומר, מעבר לעובדה המרשימה מאוד שסקוט בן ה-88 ממשיך לביים סרטים באופן שוטף, אז אציין את הכלב. הוא מבצע את תפקידו ככלב של היג בצורה מרשימה. אני יודע שזה נשמע קצת כמו בדיחה, אבל הוא באמת מקסים.
בשורה התחתונה, אפשר לוותר. זה לא שתסבלו אם תצפו בסרט הזה, אבל חבל על הזמן. בזמן הזה עדיף שתפתחו חיסון לנגיף השפעת שאמור לחסל את האנושות בשנים הקרובות.
דירוג: 
כוכבי הכלב (ארה"ב, בריטניה, 2026)
בימוי: רידלי סקוט | תסריט: מארק ל. סמית', כריסטופר ווילקינסון, פיטר הלר | משחק: ג'ייקוב אלורדי, מרגרט קוואלי, ג'וש ברולין, גיא פירס, בנדיקט וונג | מוסיקה מקורית: הארי גרגסון-וויליאמס | צילום: אריק מסרשמידט
הפצה: החל מה-27.08.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: