"חג מולד מר".
"חג מולד מר" הוא סרטו החדש של פדרו אלמודובר, שחזר לספרדית אחרי סרט אחד באנגלית. הכול נעשה בתפאורה משגעת וצבעונית במידה, עם תשומת הלב הקבועה של אלמודובר לכל קיר, חפץ ווילון שרואים. מעבר לעיסוק במציאות שנותנת השראה לעלילה הכתובה של יוצר, אין פה מספיק. אין מתח דרמטי -לא צריך חקירה משטרתית או גופה בשביל זה, כפי שאלמודובר הוכיח בעבר, רק שיהיה מסקרן לדעת מה יקרה. המוזיקה של אלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של אלמודובר, מנסה להכניס עניין להתרחשויות, גם הפשוטות ביותר. מזל שהדמויות עצמן נאות ולא משעממות.
יש שני במאים פעילים שהפכו למותג בין-לאומי שאנשים הולכים לסרטיהם כי הם ביימו אותם, ולא רק חובבי קולנוע מושבעים: קווינטין טרנטינו, שכבר אמר שיביים רק עוד סרט קולנוע אחד ובינתיים מחזה שכתב בדרך לעלות בלונדון, את התסריט לסרט המשך שכתב ל"היו זמנים בהוליווד" ביים דיויד פינצ'ר, והוא בוודאי ינפיק מיני סדרות בהמשך; וכריסטופר נולאן, ש"האודיסאה" שלו הכניס כבר מעל מיליארד דולר ומביים סרט אחת לשלוש שנים, בערך.
סטיבן ספילברג היה בעבר מישהו שהלכו לסרטים שלו. אולי אפשר גם לכלול את ג'יימס קמרון שתקע את עצמו בסרטי "אווטאר". מקולנוע פחות מיינסטרים היו את וודי אלן, דיויד לינץ' ואחרים. כבר הרבה מאוד זמן לא פרץ במאי שאנשים מכירים אותו בשמו ובפניו כמו אלפרד היצ'קוק בזמנו.
פדרו אלמודובר מימין, על הסט של "חג מולד מר". באדיבות יח"צ.
לצד במאים מהוליווד תמיד היו לאורך השנים גם במאים "זרים", בעיקר מאירופה, שצברו לעצמם שם וקהל מעריצים, בין השאר וים וינדרס ופרנסואה אוזון, ובעבר, כמובן, אינגמר ברגמן, פרדריקו פליני ופרנסואה טריפו. גם מאירופה לא הצליח מישהו להפוך לאחרונה לשם מוכר מאוד (אי אפשר להאשים את שירותי הסטרימינג בכול). אחד האחרונים שעוד נותרו שממשיכים לכתוב ולביים הוא פדרו אלמודובר, שפרץ לפני 40 שנה וכל סרט חדש שלו מוקרן בארץ בבתי הקולנוע, בניגוד לסרטים של מייק לי, למשל.
כמו ספילברג ומאותה סיבה בדיוק שטרנטינו הכריז שהוא לא מתכוון לביים סרטים בגיל מבוגר, אלמודובר רחוק מאוד-מאוד משיאו. זה קורה לאמנים בכל תחום. אגב, שני הבמאים היחידים שהצליחו לביים סרטים טובים גם בעשור האחרון לפעילותם הוזכרו לעיל: היצ'קוק וברגמן.
"חג מולד מר".
הסרטים של אלמודובר בשני העשורים האחרונים פחות מוצלחים ופחות מצליחים אך עדיין מושכים קהל מסוים, בעיקר כזה שזוכר לו לטובה את הסרטים שעשה, בעיקר בשנות ה-90.
ב"חג מולד מר" (לרגע קראו לו בארץ "אוטופיקציה" וטוב שלא דבקו בזה) יש סיפור מסגרת שנזנח כמעט לגמרי עד החלק האחרון והמאוחר של הסרט. ראול (לאונרדו סבראליה מ"כאב ותהילה" של אלמודובר) הוא מפיק-תסריטאי-במאי שכותב תסריט חדש בבית שבו הוא גר עם בן זוגו הקשוב, בשעה שהמנהלת האישית שלו עוזבת אותו. בסיפור שראול כותב ותופס את עיקר הסרט אלזה, במאית סרטים לא מצליחים שמתפרנסת יפה מאוד מבימוי פרסומות, סובלת ממיגרנות קשות, מסתייעת בבן זוגה הקשוב, נזכרת ברגעים מעברה הקרוב, ומקבלת השראה לכתוב תסריט חדש. הנשים בחייה מוכנסות לתסריט שלה, בדיוק כמו שראול עושה לאנשים בחייו.
"חג מולד מר".
בחלק האחרון של הסרט ראול מרעיף על עצמו את כל הביקורות העצמיות של אלמודובר, והכול קולע מאוד: כבר עסקתי בזה, כבר כתבתי על זה, ואז בהתלהבות הוא מתחיל לכתוב ולשכתב. לא היה מזיק אם גם התסריט של "חג מולד מר" היה משוכתב באופן רציני, כי כמו שהוא לא ברור מה הוא רצה להגיד. זה כנראה כבר לא יקרה, אבל יהיה נחמד לראות אותו מביים תסריט של מישהו אחר, אולי אפילו מישהו צעיר.
דירוג: 
חג מולד מר (ספרד, 2026)
בימוי: פדרו אלמודובר | תסריט: פדרו אלמודובר | משחק: ברברה לני, ליאונרדו סברליה, איטנה סנצ'ז ג'יחון, ויקטוריה לואנגו, פטריק קריאדו | מוסיקה מקורית: אלברטו איגלסיאס | צילום: פאו אסטבה בירבה
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-13.08.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: