ביקורת #2: לבנון

מאת
14 באוקטובר 2009 בשעה 13:00
זהר שטראוס (מימין) ויואב דונט. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

זהר שטראוס (מימין) ויואב דונט. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

החלטתם האמיצה והבלתי שגרתית של הבמאי שמוליק מעוז והצלם גיורא ביח להושיב את הצופים בתוך הדוחק והצמצום של פנים הטנק ב"לבנון" היא סוד המצוינות של הסרט. שמוליק מעוז לא מספר לצופים על מלחמת לבנון, אלא מנסה למשוך אותם לתוך מערבולת התהפוכות הקשה שפקדה אותו ואת צוות הטנק שלו במהלך המלחמה, ביום אחד (כך נראה) בתחילת המלחמה. החויה שמעביר מעוז היא כל כך אישית, שחלל המצלמה מצטמצם לרוב אף יותר, ופשוט מציג את ההתרחשויות כפי שראה אותן הבמאי בימיו הצבאיים – דרך עדשת כיוון הנשק של הטנק. הצופה אט אט מרגיש לכוד בטנק כמו צוותו – דולה את המידע על המתרחש אך ורק דרך מכשירי התצפית בתוך הטנק ודרך הקולות הנשמעים ברקע ובקשר.

כמעט 22 שנים עברו מאז סיים שמוליק מעוז את מגמת הקולנוע בבית צבי, וחרף כך, "לבנון" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי. לדברים טובים לוקח זמן להבשיל, כך מסתבר. מעוז הצליח ללקט לעצמו אסופת שחקנים מעולה לסרט הביכורים שלו, אך לאיש מהם לא היה את הניסיון הדרוש כדי להבין ממש את ההרגשה בתוך טנק במהלך מלחמה. יתרה מכך, לאושרי כהן ולאיתי טיראן יש רק את "בופור" להתגאות בו כמעין ניסיון צבאי, ומאד לא מוצלח במקרה של כהן. כדי להכניס את השחקנים לפרופורציות ולמשמעות הממשית של שהות בתוך טנק, נעל אותם הבמאי בתוך קונטיינר חשוך ולוהט, במשך שעות, ובו בזמן הלם עם מוטות ברזל בקירות הקונטיינר וזעזע אותו כדי ליצור את אפקט הירי. המסקנה הבולטת היא כי האקט השיג את מבוקשו, והופעתם של השחקנים משכנעת ומצוינת.

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון (הראשונה), התותחן החדש, שמוליק (יואב דונט), מצטרף לטנק של המפקד אסי (איתי טיראן), הטען הרצל (אושרי כהן) והנהג יגאל (מיכאל מושונוב). הטנק מצטרף למחלקת צנחנים בראשותו של הקצין הקשוח, ג'מיל (זהר שטראוס), לסרוק שטחים עוינים אשר חיל האויר כבר הספיק להפציץ כליל. היתקלות במחבלים המותירה את הכוח הישראלי עם הרוג אחד, מעלה את סף המתח והעצבים, והמשימה הקלה לכאורה הולכת ומסתבכת. הכוח ככל הנראה סוטה ממסלולו ונכנס לשטחים לא 'מטוהרים' ומסתכן עד הצוואר.

זהר שטראוס וריימונד אמסלאם. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

זהר שטראוס וריימונד אמסלאם. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

הסיטואציה הקשה מוציאה את המיטב משלושת הצירים המרכזיים בעלילה – כהן, דונט ושטראוס – והם ללא ספק מתעלים על כל הופעותיהם הקודמות. הענין בולט במיוחד אצל אושרי כהן, שהופעתו הצבאית הקודמת ב"בופור" היתה בלתי משכנעת ודי מעצבנת. הפעם, כהן מכפר על כל עוונותיו מאז, בכריזמה ובתצוגת אופי מצוינת לדמות שגילם. זהר שטראוס שתמיד נותן הופעות מעניינות אשר סוטות לטובה מן הסטנדרט, אמנם גילם גבר כריזמתי, מסתורי וקשוח בעבר ("המקום"), אך הצליח להתעלות על עצמו הפעם, ומעורר בצופה את אותם יראה ופחד שעורר בפקודיו בסרט. גם יואב דונט שהפציע והפתיע לטובה בסדרה "לאהוב את אנה" כבר מתחילתה, עושה כאן את תפקידו מצוין ומתפעל היטב את התמורות המתחוללות בדמותו לאור ההתרחשויות מסביב והדברים הקשים שהיא נדרשת לבצע.

דווקא מיכאל מושונוב, השחקן העסוק ביותר כיום (אפילו יותר מאיבגי, מי היה מאמין שיקרה דבר כזה), מאבד גובה ולא מוביל את דמותו למחוזות הרגשיים שמצופים ממנה וממנו. בולטת לדוגמה היא הסצינה בה דמותו של נהג הטנק נשברת ומתחילה לייבב מבלי ליצור שום אמפתיה או חמלה ממשיות. איתי טיראן שטרם הדגים בפני כישורי משחק מרשימים מדי, מתמודד עם הפגנת הרגשות של דמותו בצורה הפכפכה: פעם נפלא ופעם הרבה פחות.

הפסקול של "לבנון" מעוצב להפליא בידיו של אלכס קלוד, ומעביר תחושת מתח כמעט מתמדת בעורו של הצופה. בסנכרון עם זויות הצילום של גיורא ביח, משיג מעוז חבילה מהודרת ביותר לסרט שלו, אשר מתעצמת עם המשחק והתסריט המעולים. יחד עם זאת, הזרימה של הסרט נהדרת עד שמגיעים לרגעיו האחרונים – אז מגיע הכל לשיאו (ביחוד התפתחותן של הדמויות) ולפתע נקטע בנחרצות מבלי לרצות לחלוטין את הצופה, ובודאי שמבלי לענות על כל העניינים הפתוחים. ואולי דווקא טוב שכך.

דירוג: ★★★★☆

לבנון
ישראל, 2009
90 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-15.10.2009 בבתי הקולנוע.
בימוי:
שמוליק מעוז
תסריט:
שמוליק מעוז
שחקנים:
יואב דונט
זהר שטראוס
אושרי כהן
איתי טיראן
מיכאל מושונוב

אסף

סרט מאכזב ויוצר תחושה של החמצה.
הרבה מאומה על לא מאומה.
חולק על כותב המאמר לגמרי.
בופור לוקח את לבנון בקלות.
גם השחקנים שם הרבה יותר אמינים.
אחת הבעיות של הסרט היהת חוסר הדיוק והמקצועיות של הבמאי.עם בבופור הזדהיתי לגמרי עם הסרט והדמויות, הרי שלבנון לא כך היה.
כיום סרטים כאלו, מנסים להתקרב לאמת בכל הפרטים האפשריים.
לנסוע בטנק בלי כובעי מגן וקשר (ג'נטקסים), מהווה עבירת משמעת חמורה ביותר. שלא לדבר על כך שאי-אפשר לשמוע שום דבר ברעש הנורא תוך כדי נסיעה ובוודאי שלא תוך כדי לחימה.
גם אם אפשר לשמוע מה נאמר מחוץ לטנק ובסרט קיימות סצנות כאלו.
טנק הוא מקום הרבה יותר קטן ממה שצולם בסרט.
טנק אינו עושה דברו הנרצע של קצין חי"ר, כריזמטי וקשוח ככל שיהיה. יש לו חיות משל עצמו.
העברת תדרים בקשר אינה נעשית כמו ברדיו ושמיעת תחנות ערביות תוך כדי מעבר בין ערוצים, העלתה גיחוך.
בקיצור חוסר האמינות המקצועי, משליך על הסרט כולו ופוגע בו.
הדמויות לא מפותחות ודי חלשות. אושרי כהן ענק כתמיד גם אם הוא טען קשר בטנק וגם אם הוא מפקד בבופור.
לקראת הסוף יש סצנה טובה בה הטנק בורח מהסורים, מאבד את מיקומו וברקע יש מוזיקה מפחידה שמנגנים כנראה הסורים וכאן יש ציפיה לשיפור, אך הסרט נגמר די מהר לאחר מכן.
בקיצור אכזבה.
כנראה שזכה בפרס ונציה כי אוהבים לראות אותנו יורים ובוכים.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?