ביקורת: שרלוק הולמס

מאת
31 בדצמבר 2009 בשעה 11:00
מימין: רייצל מקאדמס, רוברט דאוני גוניור וגוד לאו. מתוך שרלוק הולמס.

מימין: רייצ'ל מק'אדמס, רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו. מתוך שרלוק הולמס.

ישנן דמויות ספרותיות שהקולנוע אימץ מיד ושרלוק הולמס, הבלש האנגלי המהולל בן המאה ה-19, הוא אחד מהם. עשרות סרטים אילמים נעשו על פי ספריו של סר ארתור קונן דויל אודות שרלוק הולמס, ומאז הפך השם "שרלוק" כמעט למילה נרדפת לבלש. גם מי שמעולם לא קרא ספר או סיפור על הולמס מכיר את הבלש המתגורר ברחוב בייקר בלונדון, עם או בלי כובע הצייד, המקטרת והכינור, וחברו ושותפו לחקירות ד"ר ווטסון. אין זה מפתיע, עם כך, שהחליטו להביא את שרלוק הולמס לקולנוע של המאה ה-21.

ההחלטה להפקיד בידיו של גאי ריצ'י את מלאכת הבימוי מבהירה כי רצונם של המפיקים בסרט מהיר ואלים. לשמחתי, ריצ'י איננו מפריז יותר מדי בשטיקים שהתאימו לסרטי הפשע הקודמים שלו ("רוקנרולה", "סאנץ'"), ובכל זאת יש עומס יתר – למשל קרב אגרוף מיותר (שבו יש חזרה למה שראינו קודם לכן כשהולמס תקף שומר לילה אחרי שניתח את יריבו בקריינות ורואים את מהלך התקיפה המתוכנן שלו) ותחפושת אחת יותר מדי של הולמס. בסרטו הראשון מאז הגירושים, אי אפשר שלא לחשוב שריצ'י רומז משהו לאשתו לשעבר חובבת הקבלה מדונה כשבין חפציהם של חברי האגודה הרעה בסרט, שעוסקת בקסמים ובעולם הבא, יש ספרים בעברית ועל הכס של יושב הראש שלהם מופיעה המילה העברית "שלמות".

זמן התרחשות העלילה של "שרלוק הולמס" הוא עדיין המאה ה-19. במרכז הבלגן שמסתיר את העלילה ישנם חזרתו לחיים של לורד בלקווד שהוצא להורג בתלייה, התמודדותו של הולמס עם האירוסים של ווטסון וחזרתה של אישה מעברו של הולמס לחייו. יחד עם שרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון עושים שימוש בדמויות נוספות מתוך הסיפורים שכתב קונן דויל: מפקח המשטרה לסטרד, איירין אדלר – האישה היחידה שהצליחה להערים על הולמס; מארי מורסטן – ארוסתו של ווטסון והבטחה שבמקרה של סרט המשך יופיע בו יריבו הגדול ביותר פרופ' מוריאטי. מצד אחד רציתי לומר שעשו בחוכמה כשבחרו לא להישען על ספר מסוים של סר ארתור קונן דויל, אך החקירה בסרט די סתמית – מהומה רבה על לא דבר, מתוחכמת כביכול, והיו יכולים למצוא פרשה מעניינת יותר.

מימין: רוברט דאוני גוניור ומארק סטרונג. מתוך שרלוק הולמס.

מימין: רוברט דאוני ג'וניור ומארק סטרונג. מתוך שרלוק הולמס.

קשה להאמין שהיו מאפשרים לרוברט דאוני ג'וניור המוכשר (והלא-בריטי) לגלם את הולמס כפי שהוא עושה זאת לולא ההצלחה של סרטי "שודדי הקאריבים". על שרלוק של דאוני ג'וניור שורה רוח שטות בדומה לג'וני דפ, אחד השחקנים המקוריים ביותר שיש, וכמוהו הוא מרבה בהעוויות פנים ומתנהג בצורה לא לגמרי פיכחת, שבאופן מפתיע מסתדרת עם הבלש המחושב כמו לשודד הים של דפ. המוסיקה של הנס זימר (שני סרטי "שודדי הקריביים" האחרונים) חביבה ביותר, במיוחד תודות לאלמנטים האיריים שבה. ג'ני ביוון בוודאי תהיה מועמדת בפעם התשיעית לאוסקר על התלבושות התקופתיות השונות והיפות.

ג'וד לאו, שיכול היה לגלם בהצלחה את התפקיד הראשי, מוצלח כד"ר ווטסון וכניסתה לסרט של רייצ'ל מקאדמס החיננית ("אשתו של הנוסע בזמן") מבורכת ביותר – רק חבל שלאחר מכן היא נעלמת לחלק גדול מדי של הסרט. בידיעה שרוצים לפתח סדרת סרטי שרלוק הולמס, מפתיע שבחרו שלכל אורך הסרט הראשון הולמס נאלץ לשוב ולגרות את ווטסון שיצטרף אליו לחקירה. אולי יתמזל מזלנו ובסרט הבא יחטפו את ארוסתו המעצבנת (קלי ריילי, "מר הנדרסון גאה להציג"), או שפשוט יקרה לה משהו טרגי וווטסון יתנחם בזרועות חקירה עם הולמס.

דאוני ג'וניור ולאו נהדרים יחד ובעיקר תודות להם "שרלוק הולמס" אינו סרט רע, אולם הוא אינו מספיק טוב כמו שהוא היה יכול להיות, והסוף שלו קלוקל. רגע השיא ערוך יותר מדי כמו קדימון – שניות ספורות של הפרלמנט הבריטי/קרב גופני של ווטסון והולמס/"הפצצה המתקתקת" ומוסיקה רועמת מעל הכול; ואחריו ישנו סיום כפוי על גשר לונדון ההולך ונבנה. ולסיום סיומת: אני לא אוהב סרטים שמסתיימים באופן בוטה ב"אנחנו רוצים ומתכוונים שיהיה סרט המשך" (כמו, למשל, ב"כוח המחץ"). אולם אי אפשר שלא לרצות לראות עוד מהולמס את ווטסון, דאוני ג'וניור את לאו, יהיה מעניין לראות אותם בסרט נוסף שבמרכזו חקירה מסקרנת. ועם ההצלחה של הסרט, ניתן לצפות להמשך בעוד שנתיים או שלוש שנים.

דירוג: ★★★☆☆

שרלוק הולמס
ארה"ב, 2009
128 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-31.12.2009 בבתי הקולנוע.
בימוי:
גאי ריצ'י
תסריט:
מייק ג'ונסון
אנתוני פקהאם
גאי ריצ'י
ארתור קונאן דויל
שחקנים:
רוברט דאוני ג'וניור
ג'וד לאו
רייצ'ל מק'אדמס
מארק סטרונג