רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו. מתוך שרלוק הולמס.
אין ספק ש"שרלוק הולמס" מבטיח הרבה אקשן והרפתקאות בסגנון ג'יימס בונד אה-לה-ויקטוריאני. הבעיה שהסרט מפספס את העיקר שהוא: תעלומה בלשית. הסצנות נטולות האקשן בסרט לא מעבירות מספיק את תחושת המתח, שהיצ'קוק הפליא לבצע בסצנות דומות בסרטיו, ואף ברור שאין בהם את הנופך המרגש של סיפורי הבלש של דויל. יש תחושה של החמצה בסיפורו של הולמס – שיכל לקבל בימה מהותית יותר במדיום עוצמתי כמו הקולנוע. האדפטציה של גאי ריצ'י בהחלט נותנת סיפור אחר לגמרי על אותו בלש אלמותי ועם זאת לא עושה מספיק חסד עימו. ניתן לחוש בסרט בהבזקים מסרטיו הקודמים של הבמאי דוגמת "רוקנרולה", וכך מוצג הולמס כגנגסטר כל יכול במגבעת, מקל ומקטרת.
דמותו האגדית של סיר ארתור קונן דויל, "שרלוק הולמס", ממשיכה להותיר את חותמה על תרבות המערב. הבלש חד העין ומהיר הלשון מגיע למסך הגדול בארץ וחותם שנה קולנועית, שידעה עליות ומורדות עם דגש כמובן על המורדות. הספר הראשון בסדרה של דויל, ראה אור לראשונה כבר ב-1887. הוליווד חיכתה שנים רבות להזדמנות פז לעבד את הסיפור של התקופה הוויקטוריאנית היפהפיה הזו וכעת ראתה שעת שחר לביצוע המשימה פעם נוספת.
בסרט החדש, הולמס (רוברט דאוני ג'וניור), ועוזרו הנאמן ד"ר ג'ון ווטסון (ג'וד לאו), מתמודדים עם תעלומה על טבעית. אחרי שסוף סוף הצליחו להכניס את הרוצח לורד בלקווד למעצר, השניים בטוחים שהוצאתו להורג חותמת את הפרשה. כאשר באופן מסתורי בלקווד חוזר לחיים ויוצא מקברו, הולמס חייב לפתור את האניגמה, כדי לעצור את מזימתו האימתנית של הנבל שבכוחה לזרוע הרס באנגליה כולה. במהלך הדרך הולמס נתקל בקשיים רבים ומפגין יכולות מרשימות של איגרוף שחוצות את גבולות האינטלקט המפורסם שלו. במקביל הוא מתעמת עם פיתויה של אהובתו משכר הימים איירין אדלר (רייצ'ל מקאדמס), ואף מתווכח עם ווטסון על אירוסיו המהירים למארי.
רוברט דאוני ג'וניור ורייצ'ל מק'אדמס. מתוך שרלוק הולמס.
מה שכן מעניין בסגנון סרטו של ריצ'י, הן הרמיזות של הסרט למערכת יחסים הומו-אירוטית בין צמד הגיבורים. כל הזמן הם מציינים שהם גרים ביחד, חולקים חיים ביחד והנאמנות שלהם לא מכחישה את הסאב טקסט הזה. יתרה מזאת, הקנאה של הולמס בנוגע לאירוסיו של ווטסון לא מרפה ממנו ואף מאששת את הנרטיב הזה. ללא ספק, ריצ'י תופס את הסיפור מנקודות אחרות, שלבטח לא היו אלה של דויל, אולם בכך מסתיים הניסיון שלו לחדש. כמובן שצמד הכוכבים בסרט מצליח ליצר כימיה, שנדרשת כדי להעביר את התאמטיקה הזו בצורה משעשעת להפליא.
יש לומר שהסרט בהחלט מציג חויה ויזואלית מרשימה אם כי לעיתים מזויפת והדבר הראשון שעולה לי לראש הם אותם שמיים שמקשטים את שמי לונדון. האם הבמאי יכל לעשות שמיים יותר מזויפים מאלו? ניסיונו ליצר מיז-אנ-סצנה מסתורית עובדת לריצ'י רק בצורה חלקית, כיוון שקשה לבסס מסתורין רק על יופי של פריים וצריך להיות משהו מעבר לכך. הבעיה היא שנראה כי ריצ'י צפה באינספור סרטים אודות ג'ק המרטש והשתמש באיקונגרפיה שלהם, כדי לחקות את הלך התקופה הוויקטוריאנית. לא נראה שהוא הציג משהו מקורי ביצוג הקולנועי של לונדון, שהיא ללא ספק דמות משמעותית בפני עצמה, בדיוק כמו שניו יורק משמעותית לקארי בראדשו בסדרה "סקס והעיר הגדולה".
בשורה התחתונה מדובר בסרט שנחמד להעביר איתו ערב ועם זאת, חובב אמיתי של הבלש יחוש שיש בסרט תחושת פספוס די מהותית של סיפורו. אכזבתי האישית, נובעת בעיקר מכך שמדובר בסרט בעל אמצעים הפקתיים גדולים ומערכת קולנועית נרחבת של אולפן משמעותי כמו וורנר, שיכל לקחת במאים קצת יותר רציניים לביצוע המשימה החשובה הזו.
לביקורת של יונתן דורון על שרלוק הולמס לחצו כאן
שרלוק הולמס
ארה"ב, 2009
128 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-31.12.2009 בבתי הקולנוע.
בימוי:
גאי ריצ'י
תסריט:
מייק ג'ונסון
אנתוני פקהאם
גאי ריצ'י
ארתור קונאן דויל
שחקנים:
רוברט דאוני ג'וניור
ג'וד לאו
רייצ'ל מק'אדמס
מארק סטרונג