ביקורת: אני האגדה / I Am Legend

וויל סמית' עושה זאת שוב. הכוכב הוותיק ("גברים בשחור", "בחורים רעים", "אני, רובוט" ורבים אחרים) לא שכח איך משחקים בצורה מדהימה הסוחפת את הצופים למערבולת חושים לאורך כל העלילה. אני לא חושב שבזמן האחרון יצא סרט המשלב כל כך הרבה ז'אנרים כגון פעולה, דרמה, פנטזיה, אימה ומדע בדיוני ועושה את זה בצורה כל כך טובה. "אני האגדה" יכניס אתכם לאגדה שלא תשכחו הרבה זמן.

"'אני האגדה' הוא סיפורו של אדם אחד נגד העולם," אמר הבמאי פרנסיס לורנס, "וזו אחת הסיבות בגללן הוא ממשיך להעסיק את דמיונם של אנשים יותר מחצי מאה אחרי שנכתב". לורנס, מי שביים גם את 'קונסטנטין' לא חדש בתחום המדע הבדיוני, ומצליח לשלב מציאות עם התחום האהוב עליו בצורה המשאירה טעם מר של תהייה האם המקרה יכול אי פעם להתרחש. התמקדות לורנס על פני אזור מוגדר בצורה סמויה בסרט משאירה את הגיבור להתעמק יותר במסתורין מסביב ומגלה לצופים יותר ויותר על המציאות בו הוא נמצא.

הסרט מבוסס על הרומן של מתסון מ-1954, בו וויל סמית' מופיע סולו עם כלב כמעט לאורך כל העלילה, והוא עושה את זה יותר טוב מתמיד. הסרט עוקב אחרי חייו של הגיבור, ד"ר רוברט נוויל (סמית'), ונראה בנוי כסרט דוקומנטרי המתאר מציאות די מפחידה. השימוש הרב במוטיב הפלאשבק מגלה פרטים נוספים שקדמו לאירוע עד שהצופה מקבל את התמונה המלאה על ההווה בו הגיבור חי. ישנם קטעים בסרט בו ההרגשה שצופים בחיי שיגרה רגילים של אדם בהתחשב במציאות אליה נקלע – בקטעים אלו נראה שהעלילה מתפתחת פחות אך חלקו השני של הסרט מפצה על הכול.

נוויל הוא מדען מבריק, אך אפילו הוא לא יכול לעצור את הווירוס הנוראי, חשוך המרפא, הנוצר על ידי בני האדם. נוויל עכשיו הניצול היחיד מבני האדם שנשאר בעיר ניו יורק ואולי בעולם כולו. במשך שלוש שנים, בכל יום נוויל משדר הודעה נואשת ברדיו למציאת ניצולים נוספים שאולי יכולים להימצא אי שם. אך הוא אינו לבד. קורבנות מוטציה של הווירוס – אורבים בחשכה. עוקבים אחרי כל צעד של נוויל. מחכים לו שיעשה את הטעות הגורלית. נוויל, אולי התקוה האחרונה של האנושות, חי למען מטרה עיקרית אחת: למצוא דרך למציאת נוגדן לווירוס על ידי שימוש בדמו החסין כנראה. אך הוא יודע שההצלחות לא רבות. וזמנו אוזל במהירות.

הכלב, סאם, שתמיד לצידו של סמית', ממחיש את הבדידות השוררת בלבו של הגיבור והכימיה הטובה בין האדם לחברו הטוב ביותר לא נעלמת לשניה מן העין.

הדמות עצמה השפיעה על חייו של וויל סמית: "המצב הפסיכולוגי של להיות האדם האחרון עלי אדמות תמיד ריתק אותי. השינוי הפיזי, הרגשי והרוחני שעל רוברט נוויל לעבור רק כדי לשרוד הוא הזדמנות יפה לספר סיפור אוניברסאלי על מהות המין האנושי".

לא ראיתי סרטים רבים כמעין זה בהם הצלילים, הרעשים וקולות הרקע כל כך חשובים להשרית המתח על הקהל. דווקא בגלל דאגת קהל הצופים לשלומו של הגיבור לאורך הסרט, כל רעש 'מזריק' מתח ואדרנלין שנשארים הרבה לאחר סופו.

האם צפיתם אי פעם בתוכנית טלויזיה על חיהן של חיות הבר בסוואנה ותיארתם לעצמכם מה יקרה אם הנוף ישתנה לדאונטאון ניו-יורק? שובר הקופות הזה מציב את הצופה בהתמודדות עם מצבים בהם הוא לא נתקל בסרטים קודמים. הרבה שאלות עולות בסוף הסרט אך הטעם המסופק בהחלט נשאר. לאוהבי המתח הפסיכולוגי והמדע הבדיוני יהיה הרבה מה לתהות גם לאחר שהסרט נגמר.