מתוך שתיקת הארכיון.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים 2010 (ה-27 במספר) יתקיים השנה בין ה-8 ל-17 ביולי, ופרסם היום את רשימת הסרטים התיעודיים שיתחרו בפסטיבל. התחרות השנה עוסקת במרקם החברתי, הפוליטי והאנושי הישראלי, ובין הסרטים המתחרים אפשר למצוא את זוכה פרס פסטיבל דרום הטרי, "443" של ארז מילר. בראש חבר הלקטורים השנה עמדה גילי מנדל, מנהלת מחלקת חינוך סינמטק ירושלים.
רשימת הסרטים המתמודדים על פרס הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים 2010:
"המורה למשחק", במאי: שלמה חיון
ניסן נתיב, חתן פרס ישראל לתיאטרון, נפטר באפריל 2008, שלושה שבועות לפני קבלת הפרס. ללא שארים, הוא בחר בצוואתו להוריש ל 21 אנשים שהיו יקרים לליבו פריט מאוסף האומנות שלו. דרכם עוקב הסרט אחרי אישיותו רבת הסתירות של אחד הבנאים המרכזיים של התיאטרון הישראלי המודרני. גיבור תרבות שרצה להיות שחקן ומורה ונדחה על ידי הממסד, פיתח השקפת עולם אלטרנטיבית עליה נלחם ושילם מחיר.
"443", במאי: ארז מילר
דרך 443 (דרך בית חורון ההיסטורית) מובילה ממישור החוף לירושלים. מעולם הייתה ציר ראשי בעל חשיבות פיזית-ביטחונית ורוחנית. עוד מתקופת התנ"ך לחם האדם את האדמה הזאת. אלוהים, ההיסטוריה והרצון הפשוט לבית, מפעילים אתהאנשים החיים סביב הכביש. אגדה דוקומנטרית על מציאות מקבילה בשולי הדרך, מציאות לא אפשרית שמתקיימת מחוץ לחוק ולנורמה, מציאות שממתינה לגאולה. התבוננות ברגעים הקטנים שמרכיבים את החיים סביב הכביש, רגעים שאולי לא ישפיעו על ההיסטוריה אבל ההיסטוריה בהחלט משפיעה עליהם. מסע אל תוך מיקרו קוסמוס הזוי, מיסטי, פסטורלי, אך גם אלים, כוחני וכאוטי.
"זרמים קטועים", בימאים: גיא דוידי ואלכסנדר גוצ'מן
מסלולי חיים נפגשים בכפר אחד בגדה המערבית. לאורך קווי צנרת המים השבורה נעים אנשי הכפר במסלוליהם לעבר עתיד לא ברור. ישראל, השולטת על מקורות המים, מספקת מעט מים לשתייה, וכאשר זרם המים אינו ודאי – דבר לא יכול להתפתח. השליטה על הלחץ בצינורות אינה רק שליטה באורח החיים, אלא גם בתודעה. היו ימים בהם בילעין (פירוש שמו: בלי מים) היה הכפר הראשון באזור שהתחבר לרשת המים. זו היתה אפשרות לקדמה ולהתפתחות, אולם בעיני חלק מהתושבים היו מי הצינור – מים מרים. מי הצינור שימשו ככלי להשפעה על האנשים על מנת שישתפו פעולה עם השב"כ הישראלי והצבא. הקרע הפריד בין האנשים בכפר ל-2 מחנות. החזרה לטכניקה העתיקה של חפירת בארות לאיסוף מי גשמים הינה ביטוי לעצמאות המתחדשת של התושבים אולם ספק אם היחסים בין האנשים בכפר יחלימו.
"חיים יקרים", במאי: שלומי אלדר
לפני כשנתיים הגיעה לביה"ח לילדים ספרא בתל השומר צעירה פלסטינית מרצועת עזה יחד עם תינוקה מוחמד , בן ארבעה חודשים שגסס עקב מחלה תורשתית במשפחה, העדר מערכת חיסונית בגוף ("תינוק בועה"). שתי אחיותיו של מוחמד נפטרו מאותה המחלה לאחר שכול המאמצים להצילן בבתי החולים בעזה ובמצרים עלו בתוהו. בכדי להציל את חייו של מוחמד , היו חייבים לבצע בו בבית החולים ספרא השתלת מח עצם , אך לא היה אף גורם שהיה מוכן לממן את ההשתלה שעלותה 55,000 דולר לפחות. יום לפני שהתינוק נשלח חזרה לעזה למות ולהיקבר ליד שתי אחיותיו החליט אחד מרופאי המחלקה, ד"ר רז סומך, להילחם על חייו של התינוק ולהשיג את המימון הנדרש להצלתו. כמוצא אחרון, פנה הרופא אל שלומי אלדר, עיתונאי, כתב לענייני ערבים בערוץ 10 והציע לו להכין כתבה על התינוק הפלסטיני, בתקווה ששידורה של כתבה במהדורת החדשות יצליח לרגש צופים, ולגייס מהישראלים תרומה להצלתו של התינוק הגוסס. בעקבות שידור הכתבה החליט אב שכול, שבנו נהרג במהלך שירותו הצבאי לתרום את הסכום המלא שנדרש לביצוע ההשתלה אך הייתה לו רק דרישה אחת, להישאר אלמוני. הסרט עוקב במשך שנתיים אחר הקרב העיקש להציל את מוחמד , במקביל למלחמה שהתנהלה ברצועת עזה בין ישראל לחמאס ובשיאה במבצע "עופרת יצוקה" כשבני המשפחה שבו לעזה אחרי ההשתלה. שתי מלחמות שונות אך מקבילות המבליטות את הקונפליקט הישראלי פלסטיני במלוא עוצמתו. במהלך המאבק על חייו של התינוק נוצר משולש יחסים מורכב וטעון בין גיבורת הסרט , ראידה, הרופא המטפל , ד"ר רז סומך שהציל את חייו של התינוק ושלומי אלדר, בימאי הסרט המסקר יום יום את המלחמה בעזה ובמקביל מתעד במצלמתו את המלחמה על חיי מוחמד תוך שהוא נסחף ומתגייס אף הוא למבצע להצלתו של התינוק הגוסס. אבל המפגש עם מציאות אחרת מכפי שחונכה גיבורת הסרט מעמיד אותה בפני דילמה כשהיא מגלה שהמבצע להצלת בנה הוביל מוליך למלכוד ועליה לבחור בחירה אכזרית. בחירתה המפתיעה מעמידה אותה בפני עימות עם בימאי הסרט שלומי אלדר.
"ירמיהו", במאי: ערן פז
שכונת שפירא היא מקום אחר. מקום המקבל את כולם-פליטים מסודן, נרקומנים שנפלטו ממשפחות בצפון העיר, אלכוהוליסטים, זונות, סטודנטים מרוששים או משפחות עם ילדים.
הארכיטקטורה מעידה על כך, השכונה מורכבת מתלאים. הגבולות בין הבתים והחצרות מטושטשים, אנשים יושבים ברחובות ובגינות שבין מעברי החצייה כדי להסתפר, לברור אורז או סתם להעביר את הערב.
ירמיהו הוא סוג של פילוסוף, הוא חושב הרבה. מהמעט שיש לו הוא נותן בלי סוף. מסתובב כמו מלך ודואג ל"נתיניו" כדי שיאמינו שטוב להם. הוא מסתובב בשכונה ומוכיח לכל אלו ששוכנעו על ידי הקפיטליזם שהם מסכנים, שהם מאושרים.
מתוך התבוננות בחיים שלו ובהתנהלות השכונה מתגלה תפיסת חיים כל כך שונה ובכל זאת, קרובה.
"המקומון", במאים: אבישג לייבוביץ' ומתן פלד
"מה נשמע?" הוא המקומון הראשי של קריית גת. הוא הוקם בשנת 1978 על ידי יעקב ותמר עזורי. שנה לאחר הקמתו נפטר יעקב ואשתו תמר נשארה אלמנה, עם עיתון בתחילת הדרך, ושני ילדים. תמר החליטה לקחת לידיה את ניהול העיתון ועד היום למרות הקושי האישי, עיתונים מתחרים וקשיים כלכליים, העיתון "מה נשמע?" הוא שם דבר בקריית גת. במשך השנים תמר נאבקה על הישרדות העיתון. עובדים רימו אותה, היא הסתבכה בשוק האפור ונאלצה למכור את ביתה. וכך שני ילדיה, עובד ועדי, עשו את דרכם בחזרה לקריית גת, להצטרף לאמם ולהציל את העסק המשפחתי. הסרט מורכב מסיפור אישי של מערכת עיתון: אם, שהעיתון הוא מפעל חייה, ושני ילדיה שנאבקים להשאיר אותו בחיים. מערכת היחסים בין השלושה מכילה מתחים קשים, קנאה ומאבקי כוח. סיפור של אהבה ושנאה לעיתון שלקח מהם כל כך הרבה ועם זאת הם נאחזים בו ולא מוותרים, כי העיתון הוא מקור הכח שלהם, המקום שבו הם מדברים, רבים, צוחקים ונלחמים למען מטרה משותפת: בכל שבוע, ביום חמישי בבוקר, לשלוח לדפוס גיליון חדש של "מה נשמע".
"סקייט אוף מיינד", במאית: קרין קיינר
מבט קצר על העיר. מודרנית, היסטורית, אפורה, אנחנו רואים אותה מלמעלה. אך יש תרבות מחתרתית שלמה שחיה בשולי הבטון ומסתכלת על העיר מלמטה – סקייטרים. מבחינתם אין דת, עיר או מדינה הם לא מכירים שמות של רחובות אלא רק מדרגות. ילדי הבטון ממאנים להתחייב ולקחת אחריות (אף אחד מהם לא עושה צבא), הם חיים יחדיו כקומונה של אאוטסיידרים ולמרות רקעים שונים ולא מעט עימותים יש להם שפה ועגה משלהם ומחויבות אחד כלפי השני. בסרט נחשפת תרבות הסקייטבורד בארץ שהיא תרבות שוליים, גברית ואורבנית, הפועלת בצידי הדרך ויוצרת חיבורים בלתי אפשריים בין תרבויות, דתות ואנשים לצד סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של מוחמד כחיל, אחד מאלופי הסקייט בארץ, ישראלי – ערבי מיפו ואלינה פיינבורן מתל אביב. מאבקם לאהוב ולחיות בזמנים של מלחמה ואל מול התנגדותם של הוריהם. ישפיעו על ההיסטוריה אבל ההיסטוריה בהחלט משפיעה עליהם. מסע אל תוך מיקרו קוסמוס הזוי, מיסטי, פסטורלי, אך גם אלים, כוחני וכאוטי.
"רחוקים", במאים: רותי שץ ועדי ברש
במשך שנתיים וחצי ליוו הבמאים משפחה של פלסטינאים החיים בדוחק בשכונת נווה שאנן בתל אביב. איברהים, אב המשפחה משת"פ בעבר, שאינו רלוונטי עוד עבור המדינה, נאלץ להלחם לשמור על משפחתו מפני התפוררות תוך שהוא נאבק לקבל הכרה לתרומתו הביטחונית. שלושת בניו, נערים בגיל ההתבגרות נכנסים ויוצאים חדשות לבקרים ממוסדות לעבריינים. הסרט חושף תמונה עגומה של דיכוי ואפליה, של קיום בחוסר שייכות תוך מאבק יומיומי ברשויות ובמשטרה, ודן בשאלת הזהות והמחיר הכבד שמשלמים הילדים עבור הבחירות שעשו הוריהם
"77 מדרגות", במאית: אביתיסאם מראענה
שנתיים עברו מאז מסיבת הגג שיונתן מארגן לכבוד השכנה שלו אבתיסאם. אבתיסאם היא ערבייה פלסטינאית ישראלית, ויונתן השכן הוא יהודי ציוני שעלה לישראל מקנדה לפני 7 שנים. יונתן עלה לבדו לישראל.התגייס לצבא וחלם על בית יהודי. אבתיסאם קולנוענית בת למשפחה מוסלמית בצפון הארץ. הגיעה לתל אביב כרווקה בשביל למצוא בית,קריירה ואולי אהבה. במשך שנתיים שהזוג התגורר באותה השכונה בדרום תל אביב.במדינה התחולל כאוס. מלחמה בעזה ,הימין הקיצוני מנצח בבחירות והשמאל גוסס. שנאה וגזענות נגד ערביי ישראל וקרע עצום בין שני העמים ובכל זאת הזוג מצליח לשרוד ביחד. עד שהגיע סבו של יונתן בן 85 מקנדה לביקור קצר בישראל . הסבא,הנכד והבמאית מחליטים לצאת לביקור בקיבוץ עין דור שהסבא היה אחד ממייסדיו בשנת 48. במסע הקצר הזה כל אחד מהדמויות עובר את המסע הפרטי שלו .הכול מתערבב בין נוסטלגיה ואובדן , געגוע וגאווה,שנאה ואהבה,עצמאות ונכבה. בסוף המסע שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
"שתיקת הארכיון", במאית: יעל חרסונסקי
מרבית הסרטים התיעודיים שעוסקים בזוועות מלחמת העולם השנייה, הציגו ומציגים עד היום את התצלומים והסרטים הארכיוניים ששרדו את המלחמה כאילוסטרציות כלליות לסיפורי העדים או המסמכים המוצגים בסרט. רק מעטים הקדישו מחשבה מעמיקה לנקודת המבט דרכה צולמו העדויות הללו (בד"כ על ידי צלמים נאצים) לנסיבות בהן צולמו ולעדות (הראייה) המורכבת שהם מוסרים.
ניסן נתיב הקדיש את חייו לתלמידיו. שלומי חיון עשה עליו סרט קטנוני קודר ומעליב. זהו בעיקר סרט נעדר כשרון וקוהרנטיות ואם כך מדוע להשחית עליו מילים אתם שואלים? כי יש פה כפיות טובה כלפי אדם שתרם המון לחברה הישראלית. ובצניעות.