פרסי אופיר 2011: את מי בכלל זה מעניין?

מאת
6 בספטמבר 2011 בשעה 16:00
פרסי אופיר

פרסי אופיר

גם אם קולנוע ישראלי הוא הדבר שהכי מענין אתכם בעולם – הסיבה היחידה שהיה ויהיה לכם כיום אכפת מפרסי אופיר, הוא שאתם עובדים בתעשית הקולנוע המקומית. פרסי אופיר, מעין מקבילה מקומית וצנועה לפרסי האוסקר האמריקאים, הם פרסים שמוענקים לתעשיה קטנה, מתוך אותה תעשיה קטנה, ללא שום קשר לעולם החיצון לה. הדבר המסעיר ביותר שקרה בשנים האחרונות עם פרסי אופיר הוא שהזכיינית הכי מבוקשת ומצליחה בטלויזיה הישראלית הסכימה לשדר את טקס הענקת הפרסים. אילולא שאול דישי וניסיונו ליצור דמוקרטיה באקדמיה הישראלית לקולנוע, אף גוף תקשורתי לא היה מדבר על פרסי אופיר מלבד הצמד הסטנדרטי: יש מועמדים + יש זוכים. וזה לא שדישי עושה גלים בציבור הרחב או שהמאבק שלו קשור יותר מדי לפרסים, אבל לפחות הוא מצליח למשוך מדי פעם התיחסויות בכלי תקשורת נפוצים. אז מהן בעצם הסיבות שפרסי אופיר לא מעניינים אף אחד מחוץ לתעשיה הקטנה שמחלקת אותם לעצמה? ולמה חשוב כל כך שלמישהו מחוץ לתעשיה הזו יהיה אכפת מהם?

התשובות לשאלות אלו, יחד עם הסיבות, הנימוקים, והפתרונות שלי למצב – מובאים מיד. הם מבוססים על ההתעניינות הקבועה שלי בקולנוע הישראלי – הן כצופה והן כעורך מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי; כמו גם על המדגם הלא-מיצג של חברי, ועל ניסיוני בסיקור פרסי אופיר בשלוש השנים האחרונות על רקע פרסים אחרים. גם נתוני הרייטינג של השידורים הטלויזיונים של טקס הכרזת הזוכים (באדיבות הועדה למדרוג) מגבים אותי. בחרתי לא להתמקד במבנה התחרות והעיוותים בהענקת הפרסים (על כך כותב יאיר רוה יפה מאד), אלא כאמור בחשיבותם והשלכותיהם של הפרסים והטקס על הציבור וחזרה על התעשיה. חלק מהפתרונות הובאו כבר בהקשרים שונים גם על ידי אנשים אחרים, אך כאן קיבצתי הכל למאמר אחד.

הסיבה הקריטית ביותר לכך שפרסי אופיר אינם מעניינים את הציבור הרחב היא שאף אחד מקרבו לא ראה את הסרטים המועמדים. מתוך 26 הסרטים העלילתיים שהשתתפו בתחרות על פרסי אופיר השנה, רק שניים הופצו לבתי הקולנוע לפני שהוכרזו המועמדים הסופיים ("הערת שוליים" ו"כלבת"). כן, כמה מהם הוקרנו בפסטיבלים ישראלים (למשל "השוטר", "בוקר טוב אדון פידלמן" ו"הנותנת"), אך עובדה זו אינה מחזיקה מים מפני שפסטיבלים נערכים על פני כמה ימים, בערים מסוימות, ובמספר אולמות מצומצם. קשיים אלו, בדיוק כמו ההקרנות הארעיות בסינמטקים, מקשים על הקהל הרחב להיוודע ולצפות בסרטים. אני עצמי נמנה על האוכלוסיה שנבצר מבעדה להגיע לפסטיבלים שהתקיימו בירושלים ובשדרות, ולכן צפיתי טרם הכרזת המועמדים רק בשני הסרטים שהופצו בקולנוע. אם כך, כיצד אני, עורך מאגר הידע העברי לקולנוע הישראלי והכותב העיקרי כאן באתר, אמור לשלהב את ציבור הקוראים שלי לקראת הטקס? מבחינתי, עבודת הבימוי של "כלבת" היתה מעולה ולצד העובדה שזהו אחד משני הסרטים היחידים שראיתי, הייתי בהחלט מעניק לו את הפרס – אלא שצמד במאיו כלל לא מועמדים בקטגוריה.

"כלבת", אחד משני הסרטים היחידים שעלו לקולנוע לפני הכרזת המועמדים. בתמונה: אניה בוקשטיין, דני גבע, יעל גרובגלס. צילום: גיא רז.

"כלבת", אחד משני הסרטים היחידים שעלו לקולנוע לפני הכרזת המועמדים. בתמונה: אניה בוקשטיין, דני גבע, יעל גרובגלס. צילום: גיא רז.

זהו מצב בעיתי מכל הבחינות: כשלעיתונאים אין דבר מה מענין לדווח או להתדיין עליו, הם לא יכתבו. כשמדובר בטקס הענקת פרסים יוקרתיים ונחשקים, אם עיתונאים לא יכתבו, אף אחד לא יזכור את קיומו עד שתשודרנה הפרסומות בטלויזיה לקראת שידורו. יתרה מכך, גם כשהקהל יצפה בפרסומות, הוא ימשיך לא להתעניין, כי אף אחד לא הלהיב אותו לקראת הטקס, ובעיקר מפני שאין לו רגש כלפי אף אחד מהמועמדים. איך מפתחים רגשות למשהו שלא ראיתם מעולם, לא שמעתם עליו מעולם, ולא קראתם עליו מעולם? הפתרון הוא די פשוט, ומיושם אפילו בפרסי האוסקר האמריקאים היוקרתיים: על כל הסרטים המתחרים לעלות להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בישראל באופן רציף וקצוב-באופן-מינימלי – בטרם יוכלו להגיש את מועמדותם לפרסי אופיר של אותה השנה. אם היוצרים לא יספיקו להציג את סרטם, תמיד יוכלו להתמודד על הפרסים בשנה הבאה. הרי אם לקולנוענים הישראלים חשוב יותר להופיע בפסטיבלים מסביב לעולם בטרם יציגו את הסרט שלהם במולדתם, זה בסדר. פסטיבלים בעולם מעניקים כסף, פותחים דלתות להפצה (וכספים) ולקשרים, שכלל וכלל אינם דברים של מה בכך, ומהותיים לקולנוען ששכרו בגדר בעיה. זה הגיוני שירצה הקולנוען להופיע בפסטיבלים הללו – והמחיר יהיה רק שעל פרסי אופיר יוכל להתמודד בשנה הבאה בלבד. ראינו ש"הערת שוליים" המועמד השנה – הספיק גם להופיע (ולזכות בפרס) בפסטיבל קאן, גם להופיע בפסטיבל דרום, וגם לעלות להקרנות סדירות במולדתו ולמשוך למעלה מ-200 אלף צופים. אז גם בחירה להופיע קודם בפסטיבלים מסוימים בחו"ל לא חייבת להתנגש עם המועמדויות לאופיר.

סיבה נוספת לכך שפרסי אופיר אינם מעניינים את הציבור הרחב היא שהאקדמיה הישראלית לקולנוע, האמונה על כל העניינים הנוגעים לפרסים – היא גוף עני ולא-כלכלי, שמתנהג בדיוק ככזה – ויש להתנהלות א-כלכלית כזו השפעה עמוקה על הפרסים. האקדמיה נשענת מאד על התנדבות ועל תרומות, ואמנם קשה לבוא אליה בטענות על המעט שהיא עושה – זה בכל זאת נראה מעט מדי (מישהו יודע מה בכלל היא עושה מעבר לפרסים?) ועליה לשנות כיוון. מלאכת גיוס הכספים (בעיקר לפרסים) יכולה היתה להיות הרבה יותר פשוטה, אם היתה הופכת האקדמיה לגוף מפואר בקרב כל הציבור, שכבוד הוא לבוא איתה באינטראקציה, להיות חלק ממנה ולתרום לה. פעילות כלכלית של האקדמיה ודאי תכרוך הזדמנויות חדשות גם לקדם את הפרסים בקרב הציבור, כמו סדנאות, מחקרים ופרסומים. על הפעולות שצריכה האקדמיה לנקוט על מנת לברוא עצמה מחדש, יש מספיק מה לכתוב כדי לדחות זאת למאמר אחר. בינתים, רק אסתייג ואזכיר שחשיבה כלכלית איננה בהכרח הרס האמנות. עוד לפני למעלה מארבעים שנה הבין זאת אורי זוהר, שמימן וכיסה את הפסדיהן של יצירות האמנות האמיתיות שלו ("חור בלבנה", "שלושה ימים וילד") באמצעות סרטים מושכי קהל וכסף ("מוישה ונטילטור"). היום הוא נחשב לאחד היוצרים המוכשרים בהיסטוריה של התעשיה המקומית.

יו"ר האקדמיה הפורש מרק רוזנבאום אמר בהכרזה על מועמדי השנה, שסכום הכסף המוענק לזוכים בפרסי אופיר נמדד לפי כמות הכסף שיצליחו לגייס והוא עצמו אינו בטוח בכמה מדובר, כמו גם קשה היה להם מאד למצוא גוף שידור וחסויות לטקס. למה זה צריך להיות כזה קשה לגייס כספים לאירוע שמאגד תחת קורת גג אחת את גדולי תרבות הקולנוע בישראל (ששון גבאי, צחי גראדיוסף סידר ועוד), ובינהם ולצידם גם השחקנים הצעירים והעולים והיפים של הדור הצעיר (השנה אלו ציון ברוךיפתח קלייןקרן ברגר, הנרי דוד ועוד)? היות ומרבית הסרטים במדינה הזו נעשים על משפחות או על צה"ל, יש סיכוי גבוה שמספר המועמדים הצעירים לפרסים בכל שנה יספיק כדי למשוך קהל צעיר וסקרן לגורל הכוכבים שלהם. ויותר עיניים למסך שוות יותר רייטינג, ומשמעות עליה ברייטינג היא קלות במציאת חסויות. גם יד חופשית למשרד יחסי הציבור במסיבות לכבוד המועמדים ואפטר-פארטי לטקס שיהפוך עם הזמן לשם-דבר – הם מאמצים בכיוון הנכון שיגררו חסויות והכנסות בנוסף לשיח חיובי ופרסום לאירוע, להבדיל מהמסורת הכמעט-שנתית שבעיקר מתרעמת על הסרט הנבחר ליצג את המדינה בחו"ל וששחקניו לא שירתו בצבא או שיש בו פגמים וחבל לשלוח אותו.

חוסר הקשב והאליטיסטיות של האקדמיה מתבטאת בלא מעט נושאים, אבל בולטת ביניהם היא בעיקר אי-החלפתה של חברת ההפקה של האירוע: חברת 'תוצרת הארץ'. הטקסים שהרימה חברת תוצרת הארץ היו מתחת לכל ביקורת, החל מבעיות תפעוליות וכלה במנחים גרועים ומביכים. הפקה נכונה ומעניינת של הטקס בדרך כלל גורמת לאירועים מעניינים, שיגררו יותר עיניים דבוקות למסך בשנים שיבואו. לשם השוואה, מפיקי גלובוס הזהב ראו כי השיח סביבם היה רב כאשר הקומיקאי והשחקן ריקי ג'רביס ("המשרד" הבריטי) הנחה את הטקס שלהם לפני שנתיים, והחליטו להביא אותו לשנה נוספת. הזה הבטיח לעשות בלאגן, אבל זה לא הפריע. אף אחד לא יחרים אותם בעקבות הקומדיה של ג'רביס, ואם הוא יעליב אדם או שניים כמו בשנה הקודמת – זה אומר שימשיכו לדבר עליהם. אלא שג'רביס לא התלוצץ והסיר מעליו כל רסן. הוא צלב כל אחד שיכל לחשוב עליו, והנחה את הטקס הכי מדובר בשנים האחרונות. כמו כן, באוסקר האמריקאי ילכו בטקס הקרוב (שיתקיים בתחילת 2012) על השינוי הכי דראסטי שיכלו לחשוב עליו כנראה, במטרה למשוך צופים לטקס שלהם: הוא יופק בידי ברט רטנר (הבמאי של "שעת שיא 3" ו"אקס-מן 3"), וזה אגב, על פי השמועות, משך את הקומיקאי והשחקן אדי מרפי להנחות את הטקס.

סיכום הבעיות ופתרונן

  • מעטים הסרטים שהקהל הרחב מכיר. הפתרון: לחייב הקרנות סדירות של הסרטים, לאורך תקופה רציפה כלשהי ברחבי הארץ, טרם יוכל סרט להיות מועמד.
  • התקשורת לא מסקרת מספיק את הפרסים. הפתרון: ההקרנות מהסעיף הקודם תפתורנה את בעית ההיכרות של עיתונאים עם הסרטים, ומסיבות ואירועים סביב טקס הכרזת הזוכים יגררו עוד שיח סביבו.
  • האקדמיה מתקשה להשיג תקציבים עבור הפרסים המוענקים (עוד על למה חשוב שהפסלון לזוכה הפרס יהיה מלווה בכסף, בהמשך). הפתרון: מסיבות ואירועים סביב הטקס שיגדילו את כמות החשיפה של חסויות וכן את ההכנסות. לבזבז כסף כדי להרוויח כסף.
  • טקסי הענקת פרסים מביכים ועמוסי תקלות. הפתרון: להחליף חברת הפקה.

למה בעצם חשוב שהקהל הרחב יתעניין בפרסי אופיר?

חיזוק מעמדם של פרסי אופיר בקרב האוכלוסיה ישפיע בראש ובראשונה על ההכנסות של הסרטים, ויקל על קולנוענים ליצור סרטים נוספים. כפי שכבר הסברתי, חיזוק מעמדם יקל על האקדמיה לגייס יותר כספים לפרסים. התוספת הכספית הזו תלך לקולנוענים ותחזק את ידם, שכרגע מסתמכת כמעט לחלוטין על תקציבי קרנות וגופי תקשורת ענקיים שמשקיעים כראות עינהם ביחס לפרויקט הבא (ואלו האחרונים אגב, בדרך כלל לא נכנסים בשלב מוקדם מספיק להפקות). גם אם קולנוען יצר כיום סרט זוכה פרסים בארץ, הכספים שצבר מהם לא יספיקו לו כדי לכסות על ההשקעה והוא נדרש להצלחה גם בחו"ל (פסטיבלים זרים, מכירה להפצה במדינות זרות, השקעות זרות על סמך אותו סרט קודם וכדומה). בבואו ליצור סרט נוסף, יהיה עליו שוב לחזור ולהסתמך על קרנות התמיכה (עוד בנושא מאת אור סיגולי ורוני אפרת) שטעמן הוא אירופאי, ושוב ידרש להצלחה גם בחו"ל, כך שהמשמעות היא יותר סרטים שקורצים לחו"ל מאשר למולדתם – ושוב פחות קירבה לאוכלוסיה הישראלית (אפשר להרגיש את זה למשל על "בוקר טוב אדון פידלמן" השנה, שמדיף ניחוח אירופאי הרבה יותר מאשר דרום תל אביבי בו הוא מתרחש).

"הערת שוליים". מעט מאד קולנוענים מוציאים סרטים לבתי הקולנוע בהפרש של שנים ספורות. בתמונה: יוסף סידר עם שלמה בראבא. צילום: רן מנדלסון.

"הערת שוליים". מעט מאד קולנוענים מוציאים סרטים לבתי הקולנוע בהפרש של שנים ספורות. בתמונה: יוסף סידר עם שלמה בראבא. צילום: רן מנדלסון.

ההכנסות של הסרטים יגדלו גם מאפיק נוסף, עצמאי יותר: אם פרסי אופיר יהיו מעניינים יותר לציבור, גם הסרטים המועמדים יהיו מעניינים יותר לציבור, ויותר ציבור יצפה בהם. המשמעות היא כמובן יותר רווחים לסרטים ולקולנוענים, והגדלת היכולת ליצור עוד. זה נראה כאילו אני מבקש בחיזוק מעמדם של פרסי אופיר, להשפיע רק על כיסם של היוצרים – אבל צריך לזכור ראשית שליצור קולנוע בארץ זה דבר יקר מאד. חייבים לכסות איכשהו על ההוצאות, והיות ותקציבי הקרנות הוא מסוים, ותקציבי הפסטיבלים הוא מסוים, ותקציבי גופי התקשורת הוא מסוים – לא כל היוצרים יכולים להנות מתקציבים אלו. קולנוענים שיצירותיהם הוכיחו את עצמם צריכים להצליח להחזיק את סרטם הבא בפחות תלות באותם גופים, על מנת לשחרר את תקציבי הגופים הללו לדור הבא של הקולנוענים.

לא רק הכיס של היוצרים יתפח מכל הסיפור, אלא גם הגאווה הלאומית בתרבות שלנו. אם בצרפת שכל כך אהובה על התעשיה שלנו, סרטים מקומיים הצליחו בעשור האחרון להתברג כמעט בכל שנה לחמישיית הסרטים הרווחיים ביותר במדינה (גם כנגד סרטים הוליוודים וביחוד מול סרטים הוליוודים לילדים); ואם בארץ, סרטים הוליוודים מצליחים מוכרים למעלה מ-300 אלף כרטיסים וסרטי הילדים מוכרים באיזור ה-400 אלף כרטיסים; מדוע רק שני סרטים ישראלים מכרו למעלה מ-300 אלף כרטיסים בארץ בעשרים השנים האחרונות ("סוף העולם שמאלה" ו"זוהי סדום"; כש"חתונה מאוחרת" אגב היה רחוק כאלפיים כרטיסים בלבד)?! הסיבה היא שאפילו ש"חתונה מאוחרת" החזיר ב-2001 את אמון חלק מהציבור בקולנוע הישראלי, זה עדין לא מספיק ציבור. "זוהי סדום" שבר שיא של למעלה מ-20 שנים כשמכר כ-568.6 אלף כרטיסים, אבל השיא נשבר רק אחרי 6 שנים של 'הכנת השטח' לקראת "סדום" עם התוכנית "ארץ נהדרת". אם פרסי אופיר יצליחו להתקדם ויביאו יותר צופים לבתי הקולנוע, לא ירחק היום בו גם סרט ישראלי יצליח לעשות את הבלתי יאומן שקרה בצרפת: הסרט המקומי "ברוכים הבאים לצפון" (שלכוכביו לא היתה "ארץ נהדרת" משלהם) הרוויח במחיר כרטיס רגיל, יותר (כ-35 מיליון דולרים יותר!) מאשר "אווטאר" ההוליוודי הרוויח עם העלויות הגבוהות של כרטיסי התלת מימד. סיטואציה כזו יכולה לקרות רק אם מספיק קהל מאמין בסרט המקומי ואינו מוקיע אותו כי 'סרטים ישאלים אינם ברמה בינלאומית'.

צריך לשים לב שככל שפרסי אופיר יהיו חשובים יותר, ובעיקר פרס הסרט הטוב, יותר קולנוענים ירצו לזכות בו, אבל שיקולים זרים יתחילו להיכנס ליצירתם: כל עוד פרס הסרט הטוב ביותר בישראל נחלק עם ההזדמנות ליצג את המדינה בפרס האוסקר, עשוים קולנוענים לנסות ולקרוץ לקהל האמריקאי על מנת שיהיו יותר 'ראוים' בעיני הבוחרים באופיר להיות הסרט המיצג. כדי להימנע מסוגיה זאת, חייבים להפריד בין שני האפיקים. הסרט הטוב ביותר של אופיר הוא הסרט הטוב ביותר של ישראל, בעיני ישראלים. יאיר רוה פרט עיוותים נוספים הטעונים שיפור באשר לפרסים עצמם, אבל קודם כל חייבים להפיח יוקרה בפרסים

במאמר הבא: למה יש מאבק נגד האקדמיה הישראלית לקולנוע, ומה בכלל הזו עושה למען הקולנוע הישראלי?

ספרו מה דעתכם על פרסי אופיר והעניין בהם? מה דעתכם על ההצעות שלי?

[…] אלי שגב ב-EDB מסביר למה לקהל הרחב – וזה כולל את רוב העיתונאים – פשוט לא אכפת מפרסי אופיר. הנהלת האקדמיה צריכה לקרוא את דבריו ולהחליט: אם הם מסעימים איתו, הם צריכים לקום ולהתפטר, שמישהו אחר יקום ויתחיל את כל המיזם הזה מאפס. אם הם לא מסכימים איתו, הם צריכים פשוט לקום ולהתפטר, כי ככל הנראה פשוט לא אכפת להם בעצמם מהפרס. […]

פבלו

אחלה טקסט אלי.
מעניין שמבחינה היסטורית, בשנות ה-90, למשל, היה חשוב לזכות בפרס אופיר כדי שאנשים ישמעו על הסרט שלך. כלומר, הקטע היה הפוך. אם זכית בפרס אופיר, אנשים ישמעו עליך, אתה תצא לקולנוע ותקבל קהל. נראה לי שהיום המצב התהפך, כמו שאתה מציין – הצלחה של הסרטים בקולנוע יכולה לקדם את פרסי אופיר.

כמובן, הסרטים המועמדים כן מוקרנים בהקרנות "מסחריות" לפני הטקס. פשוט לא בהפצה רחבה. אלא בקטע חד פעמי כזה… או של כמה פעמים. הבעיה היא לא בתקנון האקדמיה (כי יש סרטים ישראלים שבאמת לא יכולים לקבל הפצה גדולה מזה), אלא ביוצרים – שמגישים את הסרטים שלהם לפני שהם יוצאים איתם לקולנוע בצורה סדירה. מה שצריך זה לא שינוי בתקנון, אלא שינוי במנטליות של התעשייה.

אלי שגב

תודה, פבלו.
אני חושב שההעדפה לזכות בפרסי אופיר כדי שאנשים ישמעו על הסרט דווקא נשמרה מהעשורים הקודמים – אבל בחוסר צדק. זכיה בטקס משפיעה רק על התעשיה, וכמעט איש מבחוץ-לה לא מתעניין במי שזכה. אז בשביל מה לחכות לטקס?
אני ממליץ במאמר שתתקיימנה הקרנות סדירות בבתי הקולנוע (וגם סינמטקים טובים), תוך שהדגש הוא על סדירות. אין לי בעיה עם שלוש הקרנות למשל, משום שהמטרה היא לאפשר לאנשים לפספס הקרנה אחת וללכת לאחרת (הייתי ממליץ להקרין את הסרט בשעות משתנות ובימים משתנים אבל אילוצי בתי הקולנוע ודאי יכריעו כאן תמיד כנגד). הקרנות ארעיות הן משהו שצריך להתגמש למענו לא פחות מאשר פסטיבלים, כך שהן לא באמת פותרות את הבעיה לעניות דעתי 🙂
ואם סרט לא מצליח לעלות למסכים יותר מפעם אחת, סימן שהסיכוים שלו באופיר הם בהתאם, לא? כי סרטים טובים – בין אם הם מצליחים בקרב הקהל או בקרב הביקורות ולאו דווקא יחד – בדרך כלל ידרשו להקרנות נוספות (בשני המצבים).

[…] בפרסי אופיר? או, בדיוק על זה רציתי לדבר איתכם. כלומר, אלי שגב מאידיבי רצה לדבר אתכם וכשאני אומר איתכם אני מתכוון לאקדמיה הישראלית לקולנוע […]

[…] שגב ב-edb מסכם את הבעיות עם הפורמט הקיים של פרסי אופיר, ומציע […]

[…] היא שאכן כך, זה כל מה שהאקדמיה עושה, והיא מצערת מפני שפרסי אופיר לא ממש מעניינים אף אחד מחוץ מתעשיה הקטנה שמח…. לא רק שפרסי אופיר לא מעניינים אף אחד, אלא גם האקדמיה לא […]

[…] היא שאכן כך, זה כל מה שהאקדמיה עושה, והיא מצערת מפני שפרסי אופיר לא ממש מעניינים אף אחד מחוץ מתעשיה הקטנה שמח…. לא רק שפרסי אופיר לא מעניינים אף אחד, אלא גם האקדמיה לא […]

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?