אורלי זילברשץ במרכז, עם דויד גרוסמן ורעייתו בקצוות, ניר ברגמן ורואי אלסברג. מתוך הסט של הדקדוק הפנימי.
ככה זה כשאתה שחקן ישראלי – חלק מהרזומה שלך נבנה על חלטורות אשר בעתיד ורוד יותר בקריירה שלך היית מעדיף שלא יאפילו על היכולות האמיתיות שלך. אבל עם אורלי זילברשץ (כבר-לא-בנאי) זה לא בדיוק ככה. נכון, ישנם כמה דברים פחות מוצלחים אי שם בעבר, אבל מדוע לנקוף זאת לרעתה של אחת השחקניות הטובות ביותר בישראל ויותר מכל – המסתורית מכולן?
זילברשץ, בת לניצולת שואה (נתון שמתחבר עם סרטה החדש העולה היום, ד', לאקרנים: "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן), התחילה את הקריירה שלה עם חלטורות ב"זהו זה" (בתפקיד "חוחית" למי שזוכר), המשיכה בשנות ה-80 בתפקידים שונים בסרטים שונים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות ("דיזנגוף 99", "עם ישראל חי") והחל משנות ה- 90 מבססת את מעמדה כשחקנית איכות נדירה. כזו שלא רואים הרבה כמוה, כזו שיודעת לעשות את העבודה ולהשאיר אחריה מסך עשן (סיגריות) שמערפל את כל השאלות שעשויות להתעורר לגביה. כזו היא זילברשץ, קנאית לפרטיותה, אחת שנדיר למצוא ראיונות איתה ומי שבדרך-אגב גם גילמה את תפקיד חייה בתור אשתו של סולן להקת משינה, יובל בנאי, ממנו התגרשה לפני 3 שנים.
סקירה של עבודותיה מאז שנות ה- 90 והלאה מגלה בחירה מדויקת של תפקידים, החל מ"שירת הסירנה" (1994) של איתן פוקס בו זכתה לראשונה בפרס האוסקר הישראלי, דרך עוד סרט זוכה אוסקר ישראלי – "מרקו פולו: הפרק האחרון", תפקיד משנה בסרט "קלרה הקדושה", "סיפורים קצרים על אהבה א'" ועוד תפקידים טלוויזיוניים מעניינים בסדרות דרמה חזקות כגון "לתפוס את השמיים", "להוציא את הכלב" ועוד.
אורלי זילברשץ עם מאיה מרון. מתוך כנפיים שבורות.
את פרס האוסקר הישראלי השני שלה קטפה זילברשץ בזכות עבודה משותפת עם הבמאי ניר ברגמן בסרט המצוין "כנפיים שבורות" (2003). אחרי ההצלחה המטורפת של הסרט, לא פלא הוא שברגמן כתב לה במיוחד את התפקיד לסרט האחרון, "הדקדוק הפנימי", המבוסס על ספרו של דוד גרוסמן. "כנפיים שבורות" היה הצלחה מטורפת, ועל הגל שלו רכבה גם זילברשץ, בצדק.
הרבה נכתב בימים אלו על הסרט "הדקדוק הפנימי", ועל הבמאי ניר ברגמן שזהו בסך הכל סרטו השני, לצד סדרות טלויזיה מצוינות ("מגדלים באוויר" למשל) באמתחתו. אך ספק אם רבים מאיתנו משתהים מעט מול הקריירה המפוארת של זילברשץ. כי בהחלט מדובר בפאר. בבחירות מדויקות. בדמויות חזקות-חלשות שמותירות כאב בטן חלש, שתופסות אותך בלתי מוכן. תוסיפו את כל זה לעובדת היותה צנועה ומתרחקת מכל הבאזז מסביב, ויש לכם את האנטי-תזה למשה אבגי, רק בנקבה.
לפני "הדקדוק הפנימי" שיחקה זילברשץ ביצירת המופת של הבמאי רשף לוי, "איים אבודים". גם שם היא מצוינת, לרגע לא נותנת לעצמה להתפשר, מחזיקה חזק את הרפרטואר שלה.
טקס פרסי אופיר אמש (ג') איכזב את כל מי שהימר על ברגמן וחבורתו ב"הדקדוק הפנימי". אכזבה זו, כבודה במקומה מונח, לא סותרת את המקום הגבוה בהיכל הכבוד של הקולנוע הישראלי שתפסה לעצמה זילברשץ בשקט ובעדנה. אז אם לא בשביל ברגמן, אם לא בשביל גרוסמן, אז בשביל זילברשץ – אנחנו לא היינו מוותרים על כמעט-שעתיים איתה על המסך הגדול.