הדקדוק הפנימי (2010)

לדעתי הסיפור עצמו מורכב ומעניין, אבל קצת נדוש מההיבט של דור שני לניצולי שואה. והחיים בארץ בשנות ה -60 והבעיות של הילדים בדור השני להורים ניצולי שואה מאירופה. והניצולים הבודדים שאיבדו את המשפחות ואיך מסתכלים עליהם בחברה. כל זה כבר דנו בלא מעט סרטים חלקם גם השנה, ולכן לדעתי הסרט השקיע בזה יותר מדי זמן ולא חידש הרבה, וזה הכול בעצם היה יותר כמו בקדמה למה שכן מעניין בסרט וכנראה גם בספר (לא קראתי) של התבוננות פנימה לנפש והמחשבות של נער מתבגר בתקופה שההורים לא מסוגלים לתת לו תמיכה נפשית. ולזה הסרט הגיע רק ממש ברבע האחרון של הסרט ואז כבר כאילו הזמן אזל בגלל כל ההקדמה הארוכה ואת זה דווקא מריצים מהר ומקצרים בסרט עד לסוף של הסיפור שגם אותו קוטעים פתאום כאילו ליצור סוף דו משמעי. וכאן לדעתי הפיסםוס במקום שלסרט היה ערך מוסף ועניין הוא מקצר ומזרז. זה יוצר מצב ששני שליש מהסרט די באנלים ולא מאוד מענינים, למרות משחק טוב של שחקנים, והשליש היותר מעניין (המחשבות הפנמיות של הילד ומה עובר עליו), מפוספס קצת בגלל איך שמזרזים אותו והנפח הקטן יחסית להקדמה של כל מה שמוליך לעיקר.