ביקורת #2: כלבת

מאת
1 בדצמבר 2010 בשעה 11:50
אניה בוקשטיין. "כלבת".

אניה בוקשטיין. "כלבת".

"כלבת" מתהדר בכותרת 'סרט האימה הישראלי הראשון', ונכנס לתפקיד עם יראת כבוד גדולה לז'אנר האימה האמריקאי. באמצעות תקציב קטן (במיוחד), "כלבת" נראה בכל זאת מושקע מאד ומותח, על רקע בימוי ומשחק מקצועיים ומעולים. היה חסר לו תסריט מהודק יותר כדי להפוך לסרט מושלם.

הדרך ל"כלבת" מתחילה באוניברסיטת תל אביב. למרצה-מתרגל-ומבקר-הסרטים, אהרון קשלס, ניגש אחד הסטודנטים, נבות פפושדו, ושאל אם הוא רוצה להפסיק לבקר סרטים ולהתחיל לעשות סרטים. קשלס נענה לקריאה, וההרפתקאות המשותפות של הצמד יצאו לדרך. זה התחיל כשפפושדו ביים את הסרט הקצר השני שלו, "ZEITGEIST", וקשלס הפיק. הפרק הבא בקורותיהם הוא כמובן הסרט העלילתי באורך מלא, "כלבת", אליו הצליחו לגייס את כל המי-ומי שיש בסצינה המקומית.

עלילת הסרט מכניסה אותנו לעומק יער כלשהו, שם נכלאה אחותו (ליאת הר לב) של עופר (הנרי דוד) במלכודת קטלנית. כאשר הוא מנסה להזעיק עזרה, הוא נדרס בידי ארבעה טניסאים. הבנים הטניסאים (רן דנקר ועפר שכטר) חשים לעזרתו של עופר בנוגע לאחותו, בעוד הבנות (אניה בוקשטיין ויעל גרובגלס) נשארות מאחור וממתינות למשטרה. אלא שהגעתה של המשטרה איננה מעודדת כל כך: אחד השוטרים (דני גבע) מתברר כסוטה ועבריין בעוד השני כמעט מעלים עין (ליאור אשכנזי). בינתים, האחות זוכה הן לחטיפה (ירון מוטולה) והן לחילוץ (מנשה נוי), כל זאת מבלי ידיעתו של האח הממשיך בחיפושים כשסביבו הרוחות מתלהטות מצד כולם.

עפר שכטר. "כלבת".

עפר שכטר. "כלבת".

הדבר לו פיללתי יותר מכל בקולנוע הישראלי במשך כל השנתיים האחרונות הוא ש"כלבת" לא יביך את הז'אנר כמו "הבורר". סדרת הטלויזיה הזו היא אחת ההפקות היקרות ביותר בטלויזיה הישראלית, אך עדין אפופת אוירה מעצבנת של 'אנחנו לא חושבים שאנחנו לא יכולים להיות איכותיים כמו הסופרנוס, אנחנו לא חושבים שיש לנו מספיק כסף כדי לעשות פה אפקטים נורמלים, אז בואו פשוט נוותר על כל מאמץ ונעשה מהכל צחוק' (למרות שבסופו של דבר, כנראה הומצא כאן מעין תת-ז'אנר חדש שזכה לקהל מעריצים ענק, ושעל תחילתו המתונה יותר – להבדיל מהיום – גם אני נמנתי בגאוה). עכשיו קחו את התקציב של הסדרה, חלקו בשלוש, ועדיין קיבלתם מספר גדול פי כמה וכמה מעלות ההפקה של "כלבת". והזה כלל לא עושה צחוק מעצמו, וממצה את המיטב מן המשאבים שהוקצו לו. זו בהחלט מלאכת מקצוענות של הבמאים.

אז לפני שארחיב קצת בענין מקצוענות הבמאים, ראוי לציין כי הצמד הם חברים שלי, ויתרה מזאת, לקשלס יש חלק מהותי במיקוד הכיוון שתפס לו אידיבי. חזרה לענייננו: עבודת הבימוי של "כלבת" נעשתה בצורה מצוינת. הסרט נראה מהוקצע, וזאת על אף הניסיון להידמות לאחים בהוליווד – הוא נשען על אמצעים קטנים הרבה יותר, ובכל זאת מצליח ליצר אימה, מתח ובהלה במשך כל הסרט וללא הפסקה (חלקן גם נשברות בקלילות נעימה עם הומור חביב). יש כמה סצינות, בעיקר בתחילת-אמצע הסרט, שגורמות לך לראות גאונות על שום התנאים שבהם נעשו.

הבעיה היא שקשלס ופפושדו הבמאים נפגעים מקשלס ופפושדו התסריטאים. התסריט של "כלבת" לא מלוטש מספיק, וכבר באמצע עולות (ומתעצמות כל רגע נוסף) כל מיני שאלות מהותיות, כמו לאן הולכת העלילה, ומדוע בכלל התכנסנו כאן היום? [ספוילר] אז בעצם מי כאן חולה בכלבת, ומהיכן הוא נדבק בה? למיטב ידיעתי, כלבת הוא נגיף שעובר ברוק, ואמנם לא צריך להזיל ריר מהפה כדי להיות נגוע במחלה – כן צריך מגע רירי בין שני יצורים חיים. מה שהעלילה מתארת הוא בעצם שיגעון החולף באויר, ומדביק את כל מי שמתקרב ליער המכושף. נניח שזה תקין (בכל זאת — סרט) או ששם הסרט לא מתאים לנושא הסרט, ונגיע לשאלה מרכזית באמת: מה בעצם עושה כאן ירון מוטולה? שחקן טוב כל כך זוכה לזמן מסך מועט כל כך, עד שלא ברור בכלל מה הסיבה להימצאו בתסריט – מלבד התנעת העלילה בהנחת המלכודת שלכדה את האחות. הדמות שלו לא ממצה את עצמה בעלילה, ואולי תפקידה היחיד כאן הוא הומאז' ממשי לאחים בהוליווד. בפועל, הדמות הזו רק מבלבלת – האם באמת מדובר כאן ברוצח? אין לנו שום רקע על מהות הדמות, והופעתה לשם לקיחת 'השלל' שלה היא כמעט יחידה. זוהי רק דוגמה (אולי בעצם נקודת המוצא), ותחושת הבלבול מתעצמת כאשר אנו הולכים ותוהים תוך כדי צפיה לאן בעצם העלילה שואפת (כולם אמורים למות? מישהו מיוחד שאנחנו חפצים ביקרו אמור לשרוד? במי בעצם אנחנו מתמקדים בעלילה הזאת? למי התחברנו והתבאסנו שנרצח או שמחנו ששרד?) [/ספוילר] נהוג בדרך כלל כאשר יש איזה רוצח מסתובב חופשי – שכולם ינסו לברוח ממנו. כאן לא כל כך ברור מה המטרה ומי בעצם מסכן פה את כולם – ממי אנחנו אמורים לפחד. המחלה נטולת השם (אם מתעלמים משם הסרט) אינה מוחשית מספיק.

יעל גרובגלס (מימין), דני גבע ואניה בוקשטיין. "כלבת".

יעל גרובגלס (מימין), דני גבע ואניה בוקשטיין. "כלבת".

נדיר שלביים את התסריט של עצמך הוא רעיון טוב, כי חסר מבט מפוכח על התוואי של הסרט. אבל לא לדאוג, לתסריט אמנם השפעה משמעותית על הסרט, אך הוא מחופה בידי הבימוי כאמור, וגם בידי משחק מעולה. עזבו שהמחלה אינה מוחשית ומעוררת בעתה לכשעצמה – כולם נגועים בה בצורה משכנעת ומדויקת. ראשון ובולט הוא דני גבע, שתמיד מצליח להוציא מעצמו את המיטב, מוכיח פעם אחר פעם כי הוא אחד השחקנים הכי טובים שקיימים בארץ, ומגוון התפקידים שהוא מגלם ראוי לתשבוחות. רן דנקר, שהיה נקודת האור ב"חסר מנוחה" (את "עיניים פקוחות" לא ראיתי), משתמש בזמן המסך שלו כהלכה, ונראה כי הוא רק זקוק לתפקיד הראשי הנכון שיזניק אותו קדימה ממקומו הנוכחי לתפקידי אופי טובים יותר מאשר "השיר שלנו" ו"דני הוליווד".

עשו כמוני ופקחו עין מעתה על יעל גרובגלס ("האי") שמסתמנת כהבטחה ומצליחה לא להחוויר לעומת הדומיננטיות המושלמת של אניה בוקשטיין על המסך. אם כבר נשים עם אקדח, עזבו אתכם מנינט טייב ומאולגה קורילנקו ב"קירות" – גרובגלס ובוקשטיין הן הנשים שלכם. עפר שכטר משעשע ומקסים כתמיד, אבל הנרי דוד מציק לי עם המשחק שלו הפעם, שנראה קשוח יתר על המידה. האמת שזה קרה 'לנו' גם ב"הבודדים", ואני פשוט מתגעגע – על אף הפערים בין התפקידים – לאיכות המשחק שלו ב"מרחק נגיעה".

הקולנוע הישראלי עושה עם "כלבת" צעד ענק לכיוון גיוון ועושר תרבותי. אם גם לכם יש חולשה לסרטים ישראלים שיוצאים מהנורמות הקבועות בתעשיה המקומית – יוצאים מן התא המשפחתי, יוצאים מן השכונה החרדית, יוצאים מהשירות בצה"ל – ופשוט נותן לכם משהו חדש שעוד לא נראה כאן, "כלבת" בשבילכם (ואפילו "חייל הלילה" של דן וולמן לא מתקרב לתחום האימה כמו הסרט המדובר). גם חובבי הז'אנר האמריקאי ימצאו כאמור הרבה נקודות חיבור וסיבות מצוינות להגיע לסרט בקולנוע. הפסקול של הסרט (מאת פרנק אילפמן) והצילום (מאת גיא רז) מושלמים, והעריכה הקצבית – המזכירה סדרת טלויזיה יומית רוית דמויות – דורשת זמן הסתגלות אך מוכיחה עצמה כתורמת בהחלט למתח.

דירוג: ★★★½☆

נטלי וגיא דולינגר על "כלבת" באידיבי – לחצו כאן

כלבת
ישראל, 2010
92 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-1.12.2010 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון HD:

 

בימוי:
אהרון קשלס
נבות פפושדו
תסריט:
אהרון קשלס
נבות פפושדו
שחקנים:
הנרי דוד
אניה בוקשטיין
יעל גרובגלס
דני גבע
עפר שכטר
רן דנקר