14 בינואר 2011 בשעה 12:30

ביקורת: על אהבה וסמים אחרים

"על אהבה וסמים אחרים". ג'ייק ג'ילנהול, אן האת'וואי.

יש סרטים שהצלחתם לא מובנת, ויש סרטים כמו "על אהבה וסמים אחרים" שברור מדוע הוא לא הצליח: הוא לא אחיד, לא ממוקד, לא מספיק מצחיק, לא אמין וצפוי לחלוטין. מסתבר שלא מספיק הקסם האישי והגוף של ג'ייק ג'ילנהול או החיוך והציצי החשוף של אן האת'וואי להצלחה בקופות. קשה להאמין שזהו סרט מהיוצרים והכותבים של סדרת המופת "שלושים ומשהו" ולא מעשה ידיהם של חרמנים צעירים שזה סרטם הראשון. את הסרט כתבו הבמאי אדוארד זוויק ("רוחות של תשוקה", "הסמוראי האחרון"), המפיק מרשל הרשקוביץ והתסריטאי צ'ארלס רנדולף, שבשבילנו הוא קודם כל הבעל של מילי אביטל.

ב-1996 ג'יימי רנדל (ג'ילנהול החביב) מגלם סוכן מכירות אהוב ומצליח, חביב הנשים. לטובתו, מכיוון שהוכיח שהוא שחקן טוב, אני מקווה שימצא בעתיד הקרוב תפקידים מקוריים שרוחם של טום קרוז וג'ורג' קלוני לא שורה עליהם. הוא פוגש את איימי (אן האת'וואי), חולת פרקינסון בת 26 שלא רוצה מערכת יחסים רצינית מכיוון שהיא חולה ולא רוצה להפוך לנטל עליו. הוא מתאהב בה למרות שהיא טוענת שהיא לא מעוניינת ביותר מהפגישות החפוזות ביניהם.

"על אהבה וסמים אחרים" יותר טוב מ"סתיו בניו יורק" שבו וינונה ריידר גססה, פחות טוב מ"סיפור אהבה" (1970) שבו אלי מק'גראווה גססה; האת'ווי לא גוססת – יש לה פרקינסון. היא, כמובן, אמנית שגרה בלופט רחב, וכשצריך מבחינה עלילתית היא עובדת כמלצרית בבית קפה. שוב ושוב ובמשך יותר מדי זמן מתעכבים על ידיה הרועדות- טוב, הבנו, יש לה פרקינסון.

"על אהבה וסמים אחרים". ג'ייק ג'ילנהול, אן האת'וואי.

למרות שחלקו השני של הסרט עוסק בכדור הוויאגרה, זו לא סיבה לקטעים שמתאימים לסרטי נעורים כמו "אמריקן פאי", בעיקר במספר קטעים עם ג'וש, אח של ג'יימי. ג'וש, אחיו המיליונר של ג'יימי, נפרד מאשתו ועובר לישון על הספה של ג'יימי, וכשג'יימי שואל אותו למה הוא גר אצלו אם יש לו כסף, אין תשובה, כי הוא לא יכול להגיד שהוא שם רק לשם האתנחתא הקומית. גם לא ברור בשביל מה לקחו שני שחקנים שהיו מפורסמים בשנות ה-70 לתפקידים השוליים של ההורים של ג'יימי וג'וש אם הם מופיעים בקטע אחד בלבד (גיל קלייבורו, מנוחתה עדן, ופיטר סיגל).

בין סיפור ה'לא מוכנה לאהבה' המתרחש ביניהם, רואים את ג'יימי מפעיל את קסמיו על מרפאה אחת, שבה עובד רופא חרמן, כמובן (האנק עזריה, "לילה מוטרף במוזיאון 2", וקולות של כחצי מהדמויות הגבריות ב"משפחת סימפסון"), ובמין יריבות עם תועמלן של חברה אחרת (גבריאל מכט, פעם שחקן מבטיח). את הבוס שלו מגלם אוליבר פלאט, שעוד לא נולד תפקיד המשנה של חרמן שהוא לא שיחק. מרוב מונטז'ים כמעט לא רואים סרט. שוב ושוב יש רצף קטעים נטולי דיאלוגים על רקע שיר. זהו אמצעי קולנועי ביותר, טוב ואפקטיבי, אך משתמשים בו כאן יותר מדי, וכל קטע כזה בסרט מלא בחזרות מעייפות, וזה כולל מונטז' מגוחך שבו הם חוצים את רחבי ארה"ב הלוך ושוב כדי למצוא טיפול(?) למחלתה. בכלל, הרבה יותר מדי אחרי שהם מכירים הוא יושב וקורא באינטרנט על מחלת הפרקינסון (והוא משתמש בעכבר שאני לא חושב שהיה קיים אז, אך אני לא בטוח).

הסרט מתחיל כקומדיה משעשעת, אך בהמשך הופך לדרמה משעממת ובקטעים הרומנטיים הוא תקוע בתבנית שחוקה לעייפה שרק העירום של השחקנים מוציא אותו מכלל הסרטים ההוליוודיים הטיפוסיים של שחקנים יפים, בבגדים מגוהצים ושיער תמיד נקי ומסודר שמתאהבים ונפרדים וחוזרים להיות ביחד. הוא, כמובן, נאלץ לרדוף אחריה בשביל נאום ה'קבלי אותי בחזרה' שראינו בשלושים-ומשהו-אלף קומדיות רומנטיות קודמות, לפחות נחסכות מאתנו מחיאות הכפיים של האנשים סביבם. ובסוף ג'יימי מסכם לנו את חוכמת החיים שלמד, כדי שיהיה ברור.

"על אהבה וסמים אחרים". ג'ייק ג'ילנהול, אן האת'וואי.

ג'ייק ואן מועמדים לגלובוס הזהב (בקטגוריית הקומדיה) כדי להוסיף פרצופים צעירים יפים ונכונים לטקס. ולסיום, אני לא מבין למה אי אפשר היה לקרוא לסרט "אהבה וסמים אחרים". אני חושד שאת ה"על" הוסיף זה שהצמיד את התחילית המיותרת ל"תבונה ורגישות".

דירוג: