"בגינרס". יואן מק'גרגור, מלאני לורן.
בסרט "בגינרס" יש משהו שמבלבל אותך ומוציא ממך שילובים לא מוסברים של רגשות, כאשר בסופו של דבר לא נותר לך אלא לבחור מתוך האמביוולנטיות – לאן נושבת הרוח של "בגינרס". אנחנו לא נבחר כרגע, אלא נספק את התהיות והתחושות שעולות מצפייה בו, וניתן לכם לבחור בשביל עצמכם. בסך הכל, מדובר בסרט קטן ויפה להפליא שמשלב סיפור יוצא דופן ביחד עם שגרה מבהילה. מעין מתכון מנצח של עצבות משולבת עם רגעים קטנים של אושר. ואולי ככה נראים החיים באמת?
את הסרט כתב וביים צעיר (יחסית) מוכשר בשם מייק מילס, אשר פחות מוכר בתעשיה, ובאמתחתו מספר יצירות וידאו לא כל כך מוכרות, וגם סרט אחד בשם Thumbsucker משנת 2005. מילס ככל הנראה קיבל את ההשראה לתסריט המיוחד של בגינרס מחייו האמיתיים, והפעם הלך על סרט באורך מלא, איכות הוליוודית אבל אנרכיסטית במידה (ממש לא מיין-סטרים, קצת אלטרנטיב, לא היינו קוראים לזה אינדי אבל–). הסרט מדויק להפליא, נעים לעין, מעט ארוך מדי – אבל בהחלט עבודה טובה ונותר לקוות שנראה את מילס ממשיך בדרכו זו.
הסרט מתאר את סיפורו של אוליבר (יואן מק'גרגור), הכבר-לא-כל-כך-צעיר, אשר חייו הקטנים והשגרתיים נסחפים לטלטלה אחת ארוכה ונמשכת, כאשר אביו (כריסטופר פלאמר) מחליט לצאת מהארון בגיל 75, לאחר מותה של אמו. כך, אחרי יותר מ- 40 שנות נישואין, מוצא אביו המזדקן אהבה חדשה וצעירה – אנדי (גוראן ויסניץ'), אשר אמנם סביר להניח פחות או יותר בגילו של אוליבר – אבל כה רחוק ממנו מבחינת המהות והתוכן. כך, לומד אוליבר להכיר מחדש את אביו, כדמות חדשה, הרבה פחות אבהית – אבל הרבה יותר קלילה ושמחה – בהחלט אבא שלא הכיר כל חייו.
"בגינרס". יואן מק'גרגור, מלאני לורן.
הסרט מזגזג בזמנים, שכן בהווה אנו מתוודעים להיכרות של אוליבר ואנה (מלאני לורן), שחקנית צרפתייה מיוחדת שמצליחה לחדור לו לנשמה כבר בערב הראשון בו הם מכירים (במסיבת תחפושות, כאשר היא כלל לא מדברת עקב דלקת גרון). עת היכרותו עם אנה, אוליבר כבר יתום לחלוטין, לאחר שגם אביו נפטר ממחלת הסרטן, וכך מטלטל הסרט את הצופה בין ההווה של אוליבר והיחסים החדשים שלו עם אנה ועם הכלב של אביו, ארתור – לבין זיכרונות מהעבר הרחוק בתור ילד, ומהעבר הפחות רחוק, כאשר אביו היה בתקופתו העליזה (תרתי משמע).
מק'גרגור, עדיין בייבי-פייס, עדיין צ'ארמר אמיתי – מצוין כהרגלו. זה כבר הסרט השני בו אנו מגלים צדדים בשחקן האיכותי הזה (אחרי "אני אוהב אותך פיליפ מוריס") שגורמים לנו להעריך אותו יותר ויותר. לצידו, את אהבתו הטרייה והמיוחדת, מגלמת השחקנית הצרפתיה מלאני לורן, אשר מוכרת לנו בעיקר מסרטו האחרון של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" ("au revoir, Shoshana"). לורן המקסימה מצליחה לתעתע גם באוליבר המבולבל וגם בנו, הצופים, כאשר ברור שנפשה מתוסבכת ופצועה, ואי אפשר שלא להיות מוקסמים ממנה.
את אביו של אוליבר, האל, מגלם השחקן המוכר כריסטופר פלאמר, אשר ראוי להערכה בגין תפקידו בסרט זה. לנו זה לא נראה כל כך טריוויאלי לגלם דמות של בן 75 פלוס, אשר יצא מהארון, חי עם בן זוג צעיר, ועל הדרך נאבק במחלה סופנית. פלאמר מצוין, על אף דמותו "המשנית", ואין ספק שהבחירה בו הייתה מצוינת. גם את בן זוגו, אנדי, אותו מגלם גוראן ויסניץ', נכיר בעיקר מתפקידו בתור ד"ר לוקה קובאץ' ההורס.
"בגינרס".
הסרט משלב אלמנטים דיכאוניים השזורים לכל אורכו, החל מהניסיון של ארתור, במסגרת עבודתו כמעצב גרפי, לעצב עטיפה לדיסק של להקה אנונימית – בסיפור בציורים שנקרא "ההיסטוריה של העצב" וכלה בסצנות מחיי היום-יום אשר מותירות את הצופה תוהה על כל העצב שבעולם ועל כך שהחיים הקטנים והעלובים שלנו הם כה חסרי משמעות. ויחד עם זאת, יש בסרט קטעים מצחיקים ושנונים (בעיקר בין הכלב לארתור), מעוררי תקווה ומעודדים, מהם שואב כנראה גם מילס את המבט קדימה – ומעביר את הפרספקטיבה הקטנה הזו למי שהסכים לראות את יצירתו.
אין ספק שמדובר בסרט מורכב, ממש כמו הדמויות שלו, ולכל מי שבטעות (כמונו מסתבר) מסתכל על הפוסטר המטעה של הסרט וחושב שמדובר בסרט קליל וחביב – מהר מאד מתבדה ומגלה שמדובר במסכת חיים לא פשוטה, מעט מכבידה וארוכה מידי, שגורמת לך להתכווץ ולגלוש קדימה בכסא, ולתהות על החיים, על אהבה, על משפחה ועל כל מה שביניהם. יחד עם זאת, נהנינו (כמעט) מכל רגע, לפחות מבחינה קולנועית.
דירוג: 
בגינרס
ארה"ב, 2010
105 דקות.
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-07.07.2011 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:
בימוי:
מייק מילס
תסריט:
מייק מילס
משחק:
יואן מק'גרגור
כריסטופר פלאמר
מלאני לורן
גורן ויסנז'יק
לו טיילור פוצ'י