ריאיון עם רוני קידר, במאית "ג'ו + בל"

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – בגיל 27, רוני קידר היא הבמאית, התסריטאית, המפיקה, והכוכבת הראשית של "ג'ו + בל", הסרט הכי מסקרן שעולה עכשיו על המסך הגדול. הסרט נכנס בדקה ה-91 לפסטיבל דרום האחרון, והרשים בסוף את הלקטורים מספיק כדי להכניס אותו לרביעיה שקטפה פרס במסגרת האלטרנטיבית. אם מסתכלים על סרטי פשע ישראלים הזוים שחותרים תחת הקיבעון הקולנועי בישראל סביב המבנה המשפחתי, הדתיים והצבא – "ג'ו + בל" הוא ממשיך דרכו של "ימים קפואים" שיצר דני לרנר ב-2006. מתפתחת בו מערכת יחסים לסבית בין דילרית סמים לבין הבחורה שהיא מוצאת באמבטיה שלה, מאיימת להתאבד. השתיים הורגות בטעות את האקס של הדילרית, ובמסע ההיפטרות מהגופה נחשף הפשע בפני המשטרה שמתחילה לדלוק אחריהן. הסרט נעשה בתקציב דל במיוחד, ללא תמיכה של הקרנות, בלי כוכבים ועם הרבה הומור. לקראת ההקרנות בסינמטק תל אביב, ישבתי עם קידר לשמוע את דעתה על הקולנוע העצמאי בישראל, על שדרות, מה חשוב לה כל כך לקבל מהקהל שהיא לא מצאה במקומות אחרים, ואיך היא בחרה את השחקן שירו בו.

קידר משחקת ומביימת עוד מגיל צעיר יותר: בתיכון, הצגות שביימה הופיעו בפסטיבל עכו, ובמקביל היא החלה לביים סרטים קטנים שיצרה עם חברים. כשלמדה במדרשה לאמנות בית ברל, ביימה את הסרט הקצר "זנב" על צעירה (מאיה מרון) שמתלבטת האם להתאבד עד שלחייה נכנס בחור (אוהד קנולר). הסרט קטף פרס בפסטיבל אפ-אנד-קאמינג בגרמניה, וזיכה אותה גם בפרס היוצרת המקורית מטעם פסטיבל הסטודנטים בתל אביב. היא גם כיכבה בסרט "פיתיון" של מיכל ויניק. אבל בימים אלה, קידר בעיקר עייפה ומתוחה. לעשות סרט מוצלח ולהעלות אותו להקרנות בזמן קצר יחסית הוא אמנם לא דבר של מה בכך, אבל כאן לא מסתיימת העבודה. העובדה שאין בו שלל כוכבים או גב של מפיקים מנוסים ובעלי אמצעים מקשה על מלאכת הפצת הידיעה על הסרט וודאי מתישה. סרטים ישראלים הומוריסטים ודלי תקציב אחרים שיצאו כאן בשנים האחרונות מז'אנרים שונים פרחו רק במירוץ הזמן ("מבצע סבתא", "המוסד הסגור" וכו'), משהו שלא מתחבר עם האישיות של קידר – המחפשת להתקדם ולהשיג הישגים מהר. אל תיתנו לתמונה המעוצבת למעלה, לאוירה האפלה ברוב הסרט או לעיסוק התכוף בהתאבדויות – לבלבל אתכם. רוני קידר לא מחפשת להיות אאוט-סיידרית. היא דווקא במאית שרוצה להשתלב ורוצה לקבל את ההכרה המגיעה לה. מיינסטרים זו לא מילה גסה, בתנאי שזה לא המיינסטרים הישראלי המקובע.

יש לך רקורד מכובד לגילך. עוד לא התרגלת להציג את הסרט?

"קשה לי להיות מול אנשים, אני מרגישה שאני מחליפה מישהו אחר שלא יכל להגיע."

למה?

"ככה תמיד הרגשתי, אני עובדת מאד קשה ומחליפה מישהו. ואז מגיעה ההקרנה ומישהו צריך לקחת על זה קרדיט, צריך להאשים מישהו. זה מוזר לי שזה אני. אני אף פעם לא מבינה מה אני עושה שם. והיו לי הרבה הקרנות בחיים. שמחתי, אבל גם פחדתי שאנשים לא יגיבו טוב, ומי שאני מחליפה יחזור. אני לא יודעת למה זה. אבל בסוף אני הולכת לישון שמחה. אתמול (אחרי הפרימיירה בתל אביב, א.ש.) הלכתי לישון שמחה."

אז התגובות בפרימיירה היו חיוביות?

"אנשים הגיבו טוב. היה אולם עם הרבה מאד אנשים. חשבתי שבגלל שזאת תל אביב אני אכיר את כולם, אבל אחרי ההקרנה באו אנשים שאני לא מכירה – ואמרו לי דברים, וראיתי בפייסבוק שהרבה אנשים הפיצו. היה מאד מרגש. יש את שדרות שזה ריגוש אחד, וזה היה המקום לפתוח את הסרט; ואז יש את אל-איי שזה 'מי אי פעם חשב שאני אוכל להגיע לאל-איי'; ואז יש את תל אביב, שזה הבית. זו שמחה אחרת להתארח בכל מיני מקומות שחשובים לך, אבל יש תחושה אחרת כשאתה מגיע הביתה. ותל אביב מבחינתי זה הבית."

פסטיבל דרום נתן דחיפה לסרט?

"אני חושבת שפסטיבל דרום נתן לי תקוה, כשהם פתחו קטגוריה של סרטים עצמאיים. זה הישג אדיר בארץ – די מתעלמים מזה, זה לא משהו שקיים פה – וכשפסטיבל שעם השנים תופס תאוצה וחשיבות פתאום תומך… מהבחינה הזו שמחתי להיות חלק בהיסטוריה הזו של הפעם הראשונה שיש קטגוריה לסרטים עצמאיים."

המסגרת נוצרה בגלל שהבינו בפסטיבל שפתאום יש סרטים כאלה.

"אני לא ידעתי שיש פרס. התקשרתי וביררתי איך שולחים סרט לשם, והם אמרו לי שיש קטגוריה של סרטים עצמאיים. הגשתי מאד מאוחר – איחרתי את הדדליין, והתחננתי שיצפו בזה כי זה היה לי חשוב. בסוף הם ראו, אהבו את זה, והכניסו את זה. אני לא יודעת מה היה התהליך, אבל עצם זה שעכשיו סטודנטים שיוצאים מבתי הספר יודעים שיש קטגוריה שהם יכולים להתמודד עליה – תחרות בריאה כזו – אז אני מאמינה שאנשים יעשו יותר. וזה מה שצריך פה. הייתי גאה להיות חלק מהמפך הזה, שמחתי למצוא את עצמי עם 'חתולים', '2 בלילה', והייתי גאה להיות עם החבורה הזו. גם הרגשנו בתור קבוצה: כשתקפו קולנוע עצמאי אז תקפו את כולנו, וכשאמרו עלי דברים טובים אז כולם התרגשו. עכשיו בדיעבד, זה עוזר לכתוב שלקחתי פרס בפסטיבל דרום, ואני שמחה שכסרט שמדבר על שדרות – ששם היתה הבכורה."

אז איך את מגדירה את הקולנוע העצמאי?

"עצמאי הוא בראש. עצמאי הוא לבוא ולהגיד שנמאס לי מדרמות משפחתיות ונמאס לי מסרטי צבא. עצמאי זה להגיד שנכון שאין לנו את זה בבית הספר, אבל יש עוד ז'אנרים חוץ מדרמה, שבשאר העולם הם מיינסטרים, ופה אנחנו משום-מה ממש-ממש איטיים. אין פה את החינוך הזה. הייתי עכשיו בניו יורק ובכל פינה יש לימודי ז’אנרים. זאת הבעיה – הז’אנרים. אולי זה יתפתח יום אחד להיות קולנוע רגיל, אבל אנשים צריכים להבין שאפשר למצוא משהו אחר. פשוט לצאת ולעשות את מה שחלמת לעשות. אם גדלת על שפילברג ואתה רוצה לעשות סרט קצת מוזר, אתה צריך לצאת ולעשות את זה, כי יש את המסגרת הזו בשדרות. אני מקוה שזה יגדל."

איך התפתח הסרט עצמו?

"סיימתי את הלימודים ועשיתי סרט גמר לפני כולם. כל הזמן הזמן יש לי את המהירות הזאת – לעבור לפרויקט הבא. אתה צריך 7 פיצ'רים בשביל לעשות יצירת מופת אחת. אז אמרתי טוב יאללה, אני אתחיל כבר. ואז התחלתי לעבוד על 'ג'ו ובל' ישר אחרי הלימודים, כשלפני 3 שנים סיימתי, במשך שנה עבדתי על התסריט ועל הפרה פרודקשן, ואז לפני שנתיים צילמנו."

מאין ההשראה?

"בשנה ב' במדרשה הייתי צריכה לכתוב תרגיל, אז כתבתי סצינה של מישהי שחוזרת הביתה ומוצאת איזו מסכנה באמבטיה שלה שמאיימת להתאבד. היא מצילה אותה מהתאבדות בזה שהיא אומרת לה 'טוב אולי נשתה קפה פשוט'. זה היה תסריט צעיר, אבל אז כשסיימתי את הלימודים מצאתי אותו ואמרתי שהן ממש דפוקות, הבנות האלה. אולי אני אמשוך את זה לפיצ'ר – אני אעשה שכל הסרט יקרה באמבטיה. זה לא מה שקרה באמת, אבל הסיפור הזה הצחיק אותי. פיתחתי את הדמויות והיה לי חשוב לשים אותן בקומדיה רומנטית ובשדרות."

למה שדרות תופסת מקום כל כך משמעותי בסרט?

[ספוילר]"יש לי כמה חברים מספיר, שסיפרו לי שבזמן הצילומים שלהם הם משאירים מקום בברייק דאון לקסאמים. זה כל רגע, וצריך ברייק דאון (לוח זמנים לצילומים, א.ש.) גמיש. זה היה פסיכי בעיני לעשות קולנוע בשדרות בזמן הקסאמים, אז הייתי אצל איזה חבר ונורא רציתי שהן (הגיבורות, א.ש.) יברחו לאנשהו. ואז הוא אמר שהן יברחו לשם – אף אחד לא יחפש אותן שם. נראה לי שבאותו היום פשוט לקחנו את האוטו, נסענו לשדרות והסתובבנו לראות מה הן יעשו. הוא גם מופיע בסרט – הוא משחק את השוטר שעוצר אותן בשדרות."[/ספוילר]

איך התגבש הצוות?

"רוב הצוות הוא אנשים מבית הספר שלי, שעבדתי איתם כבר, והשאר חברים ואנשים שרצו לראות איך זה. עשינו פרה פרודקשן של שמונה חודשים כי ניסינו להשיג לוקיישנים, לשלב מכמה חברות ציוד כדי שלא יהיה יקר, לסגור עם כולם תאריכים של חזרות. ידענו שאני הולכת לשחק בסרט ואף אחד מאיתנו לא ידע איך זה יהיה, אז צילמנו במצלמה דיגיטלית. היינו עצמאים-עצמאים. וגם כולם היו נורא עסוקים, אז זה לקח שמונה חודשים, אבל זה היה שווה את זה, כי הצילומים הלכו חלק."

ומה באשר לשחקנים?

"את סיון לוי פגשתי באיזה מקום והיא אמרה לי שהיא שחקנית, אז נתתי לה סתם לקרוא את התסריט. היא אמרה שהיא ממש אהבה את התסריט ואמרתי שאעשה לה אודישן. האודישן שלנו הצטלם מדהים ואז החלטתי גם לשחק את ג’ו. מרומי אבולעפיה ציפיתי שתהיה בל, שתהיה ג'ו, ויצא שהכי יהיה לה כיף להיות אביגיל. זה משהו שהיא לא עשתה, וברגע שמצאנו את הפאה (שאיתה היא מופיעה בסרט, א.ש.) זה הסתדר ממש מצוין. יותם ישי היה הכוכב של (תיכון) עירוני א' כשאני התחלתי ללמוד שם. הוא פשוט כזה מתוק הילד הזה, אז הייתי חייבת לירות בו."

הסרט מתחיל הקרנות סדירות בסינמטק תל אביב בסוף השבוע הזה. מה יגדיר הצלחה?

"ההוכחה שיש לי סיבה ליצור בארץ היא שאנשים יבואו לראות את הסרט. כי אנשים שראו אותו נהנים ממנו, אבל לא מספיקה לי פרימיירה פה, פרימיירה שם, אל-איי. זה לא מענין אותי. אני רוצה לדעת שמדי שבוע אנשים באים לסרט. לפחות בשלושה שבועות הראשונים. כי אין לי הוכחה אחרת. זה יותר מדי חשוב לי."

ג'ו + בל
ישראל, 2011
הפצה: החל מה-04.08.2011 בסינמטק תל אביב. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים.
קדימון:

בימוי:
רוני קידר
תסריט:
רוני קידר
סתו דיויס
משחק:
סיון לוי
רוני קידר
רומי אבולעפיה
רענן חפץ

* ההדגשות בטקסט הן של המראיין, שכותב כאן על עצמו בגוף שלישי.