ריאיון עם עופר ינוב, במאי וצלם "פלטשקעס"

עופר ינוב

עופר ינוב, במאי "פלטשקעס"

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – הסרט התיעודי "פלטשקעס" של עופר ינוב ובהפקת ענת קנדל, עולה בימים אלו מחדש על המסכים בסינמטקים השונים, כשלושה חודשים אחרי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב וחודש אחרי שעלה בסינמטק תל אביב למספר הקרנות מצומצם וזכה לתשבוחות. הסרט מתעד קבוצת נשים שחצו את גיל השבעים ומעלות יחדיו מופע מחול בהנחיית הכוריאוגרפית גלית ליס. בינהן יש נשים שעולם הבידור והתרבות היה חלק מחייהן עוד מצעירותן, ויש גם משפטנית נחשבת שהחליטה לפרוש מחיים אלו ואימצה את האמנות במקומם. המילה "פלטשקעס" מתיחסת ל'בשר המידלדל' שיש לנשים מבוגרות בזרוע, וסרטו של ינוב המשתמש בה לשמו מדגים באופן נפלא שזיקנה לא חייבת להיות דבר עצוב ומעורר רחמים. גם זקנות וזקנים יכולים לרקוד מחול, לדבר בפתיחות על אינטימיות ומיניות, ובעצם כל הדברים המוכרים לדור הצעיר לא חולפים עם השנים, אם רק חפצים בכך. ישבתי עם עופר ינוב לשיחה על הסרט, על החיבור לנשים שראיין ועל המסקנות ששאב מהן על החיים.

קראת לסרט דווקא לפי המילה 'פלטשקעס' שנאמרת בחטף בהתחלה?

"זה סמל. כל אישה שמגיעה לגיל 40, הדבר הזה הוא סמל שמתחילים להסתיר. אבל הן לא מתבישות בסמל הזה, ובעיני זה מעיד על אומץ לב אדיר: לבוא מהמקום שבו אנשים חושבים שזה הכי חלש, ולהגיד חבר'ה, אני שמה את זה בפרונט. היה גם משהו בצליל של זה, מעבר למשמעות, שמחבר בין הנשים האלה ואני לא יכול לתאר במילים."

עד היום עסק ינוב בעיקר בצילום קולנוע עלילתי וברזומה שלו יש סרטים בולטים מאד בתרבות הישראלית, בינהם "בופור" של יוסף סידר ושני החלקים המאוחרים בטרילוגיה של אסי דיין – "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"הבשורה על פי אלוהים". החיבור שלו לקולנוע נוצר בתקופת שירותו הצבאי, כאשר ביקר באופן תדיר בסינמטק תל אביב. הוא לא חשב להפוך זאת לקריירה, אבל אחרי שמצא עבודה דווקא באולפני הרצליה כטכנאי קול, תאורן ועובד במה; החליט ללמוד בבית צבי, שם גם מצא את נישת הצילום. בימוי אינו חדש לו והוא התנסה בזאת מספר פעמים בסדרות טלויזיה וכדומה, אך "פלטשקעס" הוא סרטו האישי הראשון כבמאי.

איך הגעת לעשות את הסרט?

"הרבה פעמים פונים אלי לביים סרטים. תמיד אמרתי לא, ואני לא יודע למה. פנתה אלי הכוריאוגרפית שאני מכיר מקודם, ואמרה שאני עושה מין דבר כזה. אמרתי מיד כן בשלושה תנאים: זה סרט שלי ולא שלך – את לא מתערבת בכלל; שתים – את נותנת את עצמך לסרט כמו שאני מבקש; שלוש, אני רוצה פגישה עם הנשים. גם בפגישה עם הנשים, אחרי דקה הבנתי שאני רוצה את זה. היה ברור לגמרי. היא הגיעה אלי – אבל אני התנפלתי על זה. עשיתי את הכל לבד, כולל סאונד, קניתי מצלמה, השאלתי כל מיני מיקרופונים, הייתי עם אוזניות, כל הסרט ככה… ואף פעם לא עשיתי דבר כזה. אז אפילו מהבחינה טכנית זו היתה חויה, אבל היו שם חויות הרבה מעבר."

התנסית בהרבה דברים במכה.

"נכון שאומרים שאני צלם של פיצ'רים אבל מבחינתי, אני רואה את הערבוב של הז'אנרים כמשהו נורא מעשיר – במיוחד הערבוב של דוקומנטרי ודרמה. בשבילי הוא שילוב נפלא, כי העירנות והשפיציות שדורשים ממך הצילום הדוקומנטרי כל כך מהיר שאחר כך עוזרים כשאתה מצלם דרמה; וההיפך, הסגנון והמחשבה הרחבה יותר כל כך מועילים כשאתה מצלם דוקומנטרי. אני מאד אוהב את ה'גם וגם'."

כיצד זה התבטא פרטנית כאן?

"אני עושה את זה לא מתוך מחשבה שיש לי עכשיו סגנון כזה וכזה – הכל בא מהבטן. אבל ברור לגמרי שהוא לא מצולם כמו סרט דוקומנטרי נטו אלא עם סגנון יותר מופשט."

ראיינתי לאחרונה את הצלם חורחה גורביץ' שגם עבר לבימוי. איך השינוי היה בעיניך?

"אני מסכים עם מה שחורחה אמר: אני מחשיב את עצמי כקולנוען. זה לא דברים שלקחתי ממנו כהגדרה, אלא אני מכיר אותם בעצמי ואני נורא מסכים איתם. גם כשאני עובד עם במאי אני לא מתמקד רק בפריים, על פי מידת הנכונות של הבמאי. ורוב הבמאים שעבדתי איתם היו נכונים ומצאנו את עצמנו מדברים על הכל. כשמתיישבים על שוטינג, אז נכנסים לתוכן, איך הצורה תתיחס לתוכן, מה דעתך על השחקן הזה, ובזמן הצילומים איך היה הטייק, גם מבחינת משחק, ושואלים אותי את זה הרבה פעמים. אני תופס את עצמי כחלק מתהליך. כמובן שזה מאד שונה לעבוד כבמאי וכצלם; ולהיפך, אני חושב שדווקא כשהתחלתי לביים הבנתי את האחריות הענקית שיש לבמאי שהיא לגמרי לא בפרופורציה של כל אדם אחר בסרט. בסופו של דבר כשיצטרכו לוותר על משהו, הוא יצטרך להחליט על מה לוותר. לפחות אני, עד שלא התנסתי בזה ממש, לא הבנתי עד כמה הפער גדול. והפער גדול. גם לצלם יש אחריות אבל אחרת. דווקא מהבחינה הזו, זה עשה אותי לצלם יותר טוב שמבין את הצד השני עוד יותר טוב מאשר קודם. אתה לא יכול ללכת להורדות ידיים. להיפך, אתה צריך לתת לו את האפשרות לעשות את הסרט שלו עם האינפוט שלך."

לבמאים שעבדת איתם יש השפעה על צורת העבודה שלך?

"אין לי ספק שכן, אבל קשה לי לשים את האצבע מה תרם כל אחד. לכל הבמאים המשמעותיים שעבדתי איתם, היה תמיד מה להגיד ויזואלית. אני חושב שב'בופור' זה היה מאד בולט: שיוסף בא ואמר שהוא רוצה לצלם בתוך התעלות כל הזמן. זו אמירה גורפת. זה משהו שקובע איפה המצלמה תהיה ומספיק שאתה בא עם הויז'ן הזה זה משליך על כל הסרט משהו מאד מאד משמעותי."

איך היתה העבודה על הסרט?

"בכל סרט שאתה עושה, יש את השלב של הצילומים שהוא חשוב, ויש את השלב של העריכה שהוא לא פחות חשוב. ועל זה השקענו שנה וחצי בסרט הזה. לא כל יום, אבל לקח המון זמן: היה כאן איזה פיצוח שהיה צריך לעשות. כי זה סרט שנורא מהר יכל להפוך לסרט 'דאונר', ויש פה המון אלמנטים, אמירות שהיה לי נורא חשוב להכניס; השילוב בין סיפור המסגרת הפחות חשוב, לבין דברים שמהותיים לתוכן אבל לא מחזיקים. כל הדבר הזה היה לא פשוט בכלל. ועבדתי עם עורכת נהדרת יסמין נובק, ויוסף גרינפלד שהיה סופרווייזר. ולקח הרבה מאד לפצח את זה, ולטעמי פיצחנו."

פלטשקעס.

פלטשקעס.

הנשים שמופיעות בסרט התמסרו לו במהירות?

"מהר מאד הן התמסרו, ושיתפו איתי פעולה מהרגע הראשון בצורה יוצאת מהכלל. לאחת לקח קצת יותר זמן, אבל גם היא בסופו של דבר התמסרה לסרט. אני חושב שהן מעלות דברים מאד אינטימים ונוצר איזה קשר, גם בזכות זה שעבדתי לבד כשישבתי מולן, ונוצר קשר מאד מאד טוב; כי הן שונות מאד האחת מהשניה וגם לא מאד חברות כקבוצה. כל אחת היא דמות בפני עצמה. מהבחינה הזו הן נפתחו בצורה בלתי רגילה. זה היה מאד מרגש מבחינתי, כי אלו דברים שהעסיקו אותי כל החיים: איך אדם מזדקן, איך אדם משנה דברים בחיים, והן אלופות. אני יכול ללמוד פה משהו מהנשים האלה. איך מכניסים את הגמישות לחיים – את התנועה שהיא החיים. זה הסיפור, ומבחינתי זה היה ממש נפלא."

הרגשת שנוצר בינכם חיבור מיוחד?

"עם כולן אני באיזה שהוא קשר עד היום, מי יותר ומי פחות. היתה לי הנאה מאד גדולה, כי אני דמיינתי שאני עומד על חוף ים, ויש מולי ים נורא גדול ומפחיד. ואני עומד לא כל כך רחוק, ומפחד. ויש כמה אנשים שאומרים, נפתח לך חלון למקום הזה, תראה איך זה ואיך זה יכול להיות. זה לא בדיוק מה שאתה חושב. זה יכול להיות אחרת. בעיני זה היה מופלא ומרגש מאד. כל הריאיונות היו מאד מרגשים. לקח זמן להגיע, להוציא את החומר הנכון. יש לי המון חומרים שאני מצטער שלא בסרט."

זה מה שמשך אותך פנימה? הצוהר שהן פתחו לך אל זיקנה ששונה ממה שחשבת?

"הנושא עצמו תפס אותי, כי בעיני זה לא רק איך אתה מזדקן. זה איך אתה חי היום. אתה לא מגיע לגיל כזה, ככה, כשחיית כל החיים שלך במקובעות. התוצאה העיקרית היא איך אתה חי היום, כמה אתה יכול להיות גמיש עם עצמך, להשתנות, לא להיתקע בכל מיני מסלולים שאתה כבר מכיר. בשבילי זה מאבק פנימי, אני תמיד יודע שאני רוצה להיות גמיש אבל זה לא תמיד פשוט בשבילי. לא תמיד אני יכול לעשות את זה. היה לי טוב לראות נשים שעושות את זה, כל אחת בדרכה. וזה היה מרתק."

איך בעצם כל הפרויקט שאתה מתעד התחיל?

"גלית התחילה את הפרויקט כעבודת דוקטורט, והמופע עלה 50 פעם, בסוזן דלל, להקת בת שבע וכדומה. היא אספה אותן וניסתה לגבש קבוצה. המשפטנית רות בן ישראל אמרה בדיוק את מה שאני מדבר עליו: 'אני משפטנית הרבה מאד שנים, נמאס לי. אני עכשיו פורשת מהכל.' התחילה להתעסק באמנות, ובציור במחשב – משהו שהיא לא התעסקה איתו לפני כן – והיא בגיל 74. היא כתבה ספר על זיקנה, ובמסגרת עבודת הדוקטורט של גלית היא נפגשה איתה בקשר לספר, וסיפרה שבנעוריה היא רצתה להיות רקדנית; וגלית הציעה לה להצטרף. זה קרה. תלמה היא אלמנה, ורצתה להיות שחקנית – הלכה לאודישנים ושיחקה בכמה מקומות, והיא איכשהו התגלגלה לעבוד עם גלית לפני הפרויקט וכשהוא התחיל, היא באה. חנה הגיעה דרך רות גלר שהיתה בפרויקט ועזבה לפני שאני באתי. רינה היתה שחקנית שהרבה מאד שנים היא בבית ומאד מאד רצתה להופיע. היא גם אישה נפלאה בעיני, מלאת חיים, מלאת הומור, מלאת שמחת חיים בצורה מדהימה. תוך כדי היו הרבה שבאו והלכו, ואני הרגשתי שאין מקום בסרט להרבה נשים, אז זהו."

איך הן הגיבו על הסרט?

"הן נורא אהבו. מאד מאד. רות בן ישראל אמרה משפט שבעיני הוא מאד יפה: עד הפרויקט הזה היא תמיד התביישה להגיד את הגיל שלה. מהפרויקט הזה, לא אכפת לה. הן באות ככה, כמו שהן. הן לא מסתירות, לא מתחבאות, לא מנסות להיראות צעירות יותר. אבל גם ככה יש מה ללמוד מהן ויש להן מה להגיד – יש הרבה מה ללמוד מהן, דווקא בגלל איך שהן. יש משהו בסרט הזה כמעט חתרני בעיני במובן הזה שהן לא מקבלות את היחס שהן מקבלות. לא כנשים, לא כנשים זקנות, ובכלל, כל העבודה דיברנו ב'זקנות'. מתיחסים פה בארץ לאנשים מבוגרים כאילו זה איזה דבר כזה שאין לו שימוש. הנה באות נשים שאומרות אנחנו יוצרות, אנחנו אמניות, אנחנו מופיעות."

אבל בסרט יש להן בעיה עם הכינוי 'זקנות'.

"כי הכינוי 'זקנות' בא מחובר עם חוסר יכולת וכיעור. אם אתה מפריד את זה, אין להן בעיה איתו. יש להן בעיה בחיבור עם הדברים האלה. יש סצינה שגלית אומרת להן בואו נעשה קטע כזה שאתן שואלות את הקהל 'בן כמה אתה, ובן כמה אתה'; ואומרת חנה אני לא מוכנה להגיד את זה, כי מהניסיון שלי כשחקנית ברגע שאמרתי את הגיל לא התקבלתי. אני מעריך את זה מאד."

פלטשקעס
ישראל, 2011
הקרנות: סינמטק תל אביב, 22.8 בשעה 17:45
סינמטק תל אביב 28.8 בשעה 17:30
סינמטק ירושלים 13.8 בשעה 19:30
סינמטק חיפה 19.8 בשעה 14:00
סינמטק חיפה 28.8 בשעה 16:00
לחצו כאן לכרטיסים.
קדימון:

בימוי:
עופר ינוב
הפקה:
פנס בודד הפקות
ענת קנדל
עופר ינוב

* ההדגשות הן של כותב המאמר.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?