"הצרעה הירוקה". סת' רוגן, ג'יי צ'ו.
"הצרעה הירוקה" הוא שילוב מושלם של "קיק אס" ו"פיינאפל אקספרס" האהובים ביותר, וככזה, הוא רווי באקשן הכולל אפקטים לא רעים בכלל – עד כדי ממש יפים, מכות ומהלכים-לאו-דווקא-מופרכים, לצד הומור שיפיל אתכם לרצפה, ובסך הכל סרט מהנה ביותר. ולחשוב שהכל יכול היה להיות ממש גרוע, ואנו היינו מקבלים סרט מטומטם הראוי להפצה ישירות לפח, אם ניקולס קייג' אכן היה נשאר עם תפקיד בסרט ולא פורש.
"מכאן והלאה". ברייס דאלאס האוורד, מאט דיימון.
קשה לנו להחליט מה אנחנו חושבים על הסרט "מכאן והלאה", שכן לא מדובר בסרט פשוט לעיכול. מצד אחד, קלינט איסטווד עורר בנו תקוות לעוד סרט מופת פרי יצירתו ומצד שני, הסרט כל כך שונה מסרטיו של איסטווד שלרגע התבלבלנו… בתור אנשים שבלוניים שרגילים לדעת מה הם הולכים לאכול לפני שמגישים להם את זה, אין ספק שהרגשנו קצת מרומים מהסרט הזה. לכן גם לא תהיה פה שורה תחתונה, אלא פשוט התרשמות כללית, על כל גווניה, כך שהבחירה (כתמיד למעשה) תישאר בידכם.
"דרכו של לוחם". קייט בוסוורת
אוי! פשוט אוי! זה מה שיש לנו לומר על "דרכו של לוחם". אין זו דרכנו להשמיץ שלא לצורך, ולאחר שעה וחצי של חוסר אונים, נותרנו פשוט ללא מילים, וחבל, כי הרעיון הכללי דווקא די נחמד, ואף יכול היה להיות סרט ה"פיוז'ן" של השנה (שילוב של שני ז'אנרים או יותר), בהיותו מערבון אמריקאי ויפני, שעל הנייר נראה מרשים, אך בפועל עשוי כולו כטריילר רק חצי "מבושל". אוי לבושה למי שהוציא סרט כזה תחת ידיו.
"הסיפור על פי ברני". פול ג'יאמטי עם מיני דרייבר.
להבדיל מסרטיו של וודי אלן ומבלי לזלזל בו, "הסיפור על פי בארני" הוא סרט איכות, בקצב נורמלי לחלוטין, עם רבדים-רבדים של סיפור פשוט ואמיתי, והאנטי-גיבור היהודי, שאפשר שמוצא את עצמו בקומדיה של טעויות שהיא למעשה חייו, קורע לב ומרגש. כן, סממנים מסוימים עלולים להטעות, אבל אם תקשיבו ללבכם ותתנו לעצמכם לזרום עם הסרט (והוא זורם, אל דאגה), הרי שתרוויחו סרט דרמה אמיתי מהחיים, שלא בוחל באמצעים, ועל טהרת הפשטות מצליח לרגש ולהביא את הצופה לתוך סערת רגשות עם תום הסרט.
"טרון המורשת". גארט הדלונד עם אוליביה וויילד.
"טרון" המקורי (הכוונה לזה שיצא בשנת 1982), היה בזמנו סרט חלוצי וכיום הינו אחד מאושיות סרטי המד"ב בכלל, תוך שהוא שהוא מציג עלילה מקורית ושימוש באפקטים חדשניים, ויצר לעצמו בסיס מעריצים רחב. טרון הנוכחי – "טרון המורשת" – פשוט מנסה לרכב על הגל הזה, בלי לעשות יותר מידי נזק למוניטין, אך למצער, גם בלי לחדש דבר. חביב ולא יותר.
רוברט דאוני ג'וניור עם זאק גליפיאנקיס. "אל תלחצי אני בדרך".
במבט ראשון "אל תלחצי אני בדרך" נראה כמו ספין-אוף (מעין המשך של עלילה צדדית בסרט נפרד) לסרט "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" ("האנגאובר"), ובמובן מסוים הוא באמת כזה, רק פחות מוצלח. אמנם ישנם מספר קטעים בסרט שיגרמו לצופה להתקף צחוק כה רציני עד כדי כאבי סרעפת, אולם מאידך, ישנם יותר מידי קטעי קישור לא מצחיקים, לא כל כך מעניינים ולעיתים אף יותר מידי רציניים.
עפר שכטר. "כלבת".
"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, אינו סרט אימה 'מצוין' ואפילו לא 'סתם טוב', אולם למרות זאת, אין מדובר בכשלון, אלא דווקא בהצלחה גדולה. מבולבלים?… אמת, "כלבת" אינו מפחיד כלל וכלל, ולעיתים קטעים שאמורים להפחיד דווקא מצחיקים, ספק פתאטים — אולם למרות הכל, מדובר בניסוי כלים חשוב וראשון מסוגו, המוכיח כי לקולנוע הישראלי יש את היכולת להתייצב באותה שורה אם הקולנוע הבינלאומי (ולא רק כאשר מדובר בסרטי 'איכות', אנימציה או סרטי בורקס).
ראסל קרואו. "שלושת הימים הבאים"
זה מדהים, איך תמיד מוצאים רעיונות חדשים על מה לעשות סרטים. לפעמים לוקחים אירוע קטנצ'יק, שבוחרים עם פינצטה, ומגדילים פי 32 על מנת לייצר ממנו משהו בדמות סרט באורך מלא. לפעמים זה הולך, לפעמים לא. הכל מתחיל ונגמר במספר מרכיבים שכל אחד מהם מהווה משתנה תלוי אבל גם בלתי תלוי: תסריט, בימוי, שחקנים. לא תורה מסיני, אבל לא פשוט כמו שזה נראה. אז בשביל מה כל ההקדמה הלא מועילה הזו? כדי להסביר לכם למה הסרט "שלושת הימים הבאים" הוא לא תוצר סופי טוב, על אף שמרכיביו יכולים להטעות. אבל כמו שכבר למדנו על בשרינו, זה לא המרכיבים לבדם, כי אם סך כל המרכיבים, כלומר, התוצאה הסופית.
נעמי ווטס עם שון פן. מתוך משחק הוגן.
במבט ראשון (או טריילר) ניתן לטעות ולחשוב כי "משחק הוגן" הינו עוד סרט עלילתי הוליוודי העוסק ב-CIA, אולם אין זה כך. למעשה מדובר בשיעור חשוב בדמוקרטיה, המבקש להזכירנו כי גם ל'בורג הקטן' שמור תפקיד חשוב במערכת הצדק הגדולה. אך אל חשש, "שיעור" זה אפילו די מהנה לצפייה.
רד: ברוס וויליס עם מרי לואיז פארקר.
האמת, הופתענו מהסרט "רד", ועוד לטובה, וזה לא שאנחנו פסימיים מטבענו, פשוט כיום נדמה כי ברוס וויליס הוא כבר סוס עייף וזקן, שהשיא שלו כבר חלף מזמן מתישהו בשנות ה-90, ומורגן פרימן כבר הצליח לאכזב אותנו עם הופעות הרבה מתחת ליכולת ולסטנדרט שלו. פתאום מגיע לו הסרט הזה, ואיכשהו שני כוכבים אלו, ביחד עם ג'ון מלקוביץ' הגדול מכולם, ומצליחים להרים יחדיו סרט מהנה, מצחיק, רווי הומור עצמי ומהנה (כבר אמרנו?).
גנב עירוני: בן אפלק עם ג'רמי רנר.
"גנב עירוני" מוכיח לנו שגם סרט טוב יכול להיות סיוט. לקחת עלילה פשוטה, לתת לה חיים עם קצב מסעיר וסצנות חזקות, לשלב מתח ואקשן, יכולת בימוי מרשימה – כל אלו יכולים ואמורים להצטבר לכדי סרט ממש לא רע. אבל לא אם מכניסים למשוואה הזו את בן אפלק… בתור שחקן. שלא תבינו אותנו לא נכון, אין לנו שום בעיה עם הבחור, אבל במקרה הזה, במשוואה הזו, הוא רק הרס.
מתוך אגדה עם כנפיים: השומרים של גאהול.
"אגדה עם כנפיים: השומרים של גאהול" הוא שילוב ממש מוצלח של סרטי פעולה מתקדמים של התקופה האחרונה סטייל "300" ו"מטריקס", עם אנימציה מעולה ועלילה סבירה פלוס. שילוב שכזה, יכול שירחיק אנשים מהקולנוע ויגרום לפקפוק טרם צפייה בסרט, ואנחנו יכולים להעיד על עצמנו שזה בדיוק מה שקרה לנו…