"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.
"טומב ריידר" הוא בינוניות בשיאה. אין פה משהו מקורי או יחודי, זהו מוצר עתיר תקציב עם אפקטים סבירים, סרט הרפתקאות בטעם של פעם, בימים שהיו איים לא ממופים בעולם. סביר להניח שלא תקראו ביקורת על הסרט מבלי שיוזכרו סרטי אינדיאנה ג'ונס, ולא בכדי. הסרט שואב השראה משלושת הסרטים הראשונים על הארכיאולוג המפורסם בקולנוע.
"העולם שאחרי: הכחדה".
"העולם שאחרי: הכחדה" (Annihilation במקור) יצא בבתי קולנוע בארצות הברית בסוף פברואר ומגיע בארץ ישר לנטפליקס. זהו סרט מדע בדיוני בן כמעט שעתיים עם אלמנטים קלים של סרטי אימה (למשל: יצור מאיים תוקף ומבהיל את הקהל [אני משער שעל הספה בבית זה עובד אחרת] וחיתוך עם סכין בגוף האדם). חלקו האחרון (בעיקר האטיות שלו) והמחסור בפיתוח הדמויות פוגעים בו מאוד ומקשים להמליץ על הצפייה בו.
"ליידי בירד". סירשה רונאן.
"ליידי בירד" מציג סיפור התבגרותה של נערה בסקרמנטו, קליפורניה בתחילת שנות האלפיים, על מערכות היחסים שלה ועל הציפייה שלה לעתיד שאחרי התיכון. הסרט לא חדשני, אך די יעיל ובסך הכל מהנה. הוא נע בין דרמה מרגשת (לא סוחטת דמעות) לבין הומור ריאליסטי. בני נוער יוכלו ליהנות מהשנינות שבסרט ולראות בו קצת מעצמם, ומבוגרים יתעמקו בתהליכים הנפשיים והדקויות של הקשרים האנושיים וייהנו ממנו בצורה מעט שונה.
"אישה פנטסטית". דניאלה וגה.
"אישה פנטסטית" הצ'יליאני, הזוכה בדב הכסף לתסריט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין והמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הוא דרמה העוסקת בנושא כבד, שמצליחה להעביר לצופה בצורה זורמת ומדויקת אמיתות כואבות מהחיים שלנו ומהחברה "המתקדמת" שלה אנו שייכים. הסרט הוא אינטימי, גרפי במידה, שלא נותן לך להסתכל הצדה ממה שחלקנו בוחרים לא לראות בסביבה שלנו, אך עושה זאת בצורה מזמינה, אם כי לא תמיד נעימה.
סבסטיאן לליו, הבמאי של הדרמה זוכת השבחים ופרסי הפסטיבלים "גלוריה" משנת 2013 (שהשנה תזכה גם לגרסה הוליוודית מחודשת של אותו הבמאי ובכיכובה של ג'וליאן מור הנפלאה), חוזר לשתף פעולה בכתיבת הסרט עם התסריטאי איתו כתב את "גלוריה" (ושיתף פעולה בשני סרטים נוספים), גונזלו מאזה, כששוב הדמות הראשית היא אישה. הסרט, כאמור, לא קליל ויחד עם זאת העלילה דואגת להתקדם הלאה, להראות לנו דברים נוספים ושונים. ישנם אלמנטים שמעט חוזרים על עצמם ללא הצדקה ממשית, אבל זה נסלח בתוך המכלול המגוון.
"הריבוע". טרי נוטרי.
"הריבוע" הוא סרט שוודי על עולם האמנות ובני אדם באשר הם. כשהולכים למוזאון אמנות יש חדרים עם יצירות שאוהבים ויצירות לא מעניינות שלא תמיד מבינים למה תלו אותן; יש חדרים שעוברים עליהם במהירות ויש חדרים שבהם עומדים מתפעמים. אף אחד לא יכול לאהוב את כל היצירות בכל התערוכות. "הריבוע" מורכב מחלקים גאוניים עם רעיונות מדהימים (בעיקר בשעה הראשונה שלו) ומחלקים איומים, בלתי נסבלים, מעצבנים (אך לא בצורה מעוררת מחשבה או מעניינים) שיחד יוצרים סרט מתיש וארוך, שקשה להמליץ עליו אבל הייתי שמח להראות לאנשים גרסה ערוכה של שעה וחצי עם מה שאהבתי.
"הפנתר השחור".
הגאונות של קווין פייגי ושל קונספט היקום הקולנועי של מארוול אינה טמונה בכך שבמשך עשר שנים, על פני 17 סרטים, הם מצליחים לצופים להגיע שוב ושוב לקולנוע כדי להרגיש חלק מהיקום שלהם. אני בטוח שאנשים היו באים לראות אינספור סרטים בודדים של "איירון מן" או "קפטן אמריקה" גם אם בסוף הם לא היו מתחברים למגה-זורד קולנועי. לראיה עדיין עושים סרטי "שודדי הקאריביים".
מגע הקסם של פייגי הוא ביכולת לגרום לקהל להגיע לסרטים על דמויות סוג ג' ועוד לעשות מזה סרט שאינו נופל מאלו של ה"כוכבים" של היקום – זה כבר דורש כישרון וחזון. "הפנתר השחור" שעולה השבוע בארץ ובארה"ב הוא אחד המקרים הללו: לקחו דמות שלא רק שרוב צופי הקולנוע לא שמעו עליה, אלא כזו שרבים מחובבי הקומיקס בקושי קראו אותה ולא רק שנתנו לה סרט משל עצמה אלא גם כזה שצפוי לשבור שיאי הכנסה לסופ"ש בחודש פברואר.
למרות שזהו רק סרטו השלישי כבמאי של ריאן קוגלר ("קריד") הוא מצליח לנווט היטב בין האישי לתעשייתי דרך סיפור משלו שמתחבר ליקום של מארוול. קוגלר כמעט ואינו עוסק באירועי העבר מהיקום הקולנועי של מארוול, ולמרות זאת מצליח לבסס את העתיד של "הפנתר השחור" בתוכו (וזה אולי ספויילר למי שלא ראה את הטריילרים ל"הנוקמים: מלחמות האינסוף" או נאיבי וחושב שהפנתר השחור לא יופיע בו).
"הפנתר השחור". לטיטה רייט, צ'דוויק בוסמן, לופיטה ניונגו.
"הפנתר השחור", הסרט החדש מפס היצור של מארוול-את-דיסני, מציג את גיבור העל החדש של היקום הקולנועי שלהם, רגע לפני שהוא מצטרף לחברי האוונג'רס בסרטם הקרוב. ככזה הוא נועד לספר לכם על מקור הדמות ומה מניע אותה. הפנתר השחור אמנם זכה להצגה בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", אבל כאן הוא מקבל את מלוא הכבוד. אם אתם גומעים בשקיקה כל סרט מארוול חדש (וזה כבר ה-18 במספר), סביר להניח שתהנו ממנו מאוד. אם, כמוני, התעייפתם כבר ואתם מרגישים שלא ממש מתייחסים אליכם ברצינות כצופים, אתם ממש יכולים לוותר.
אם יש משהו חיובי לומר על "הפנתר השחור", יהיה זה שבפעם הראשונה מביאים למסך דמות של גיבור על שחור וזה אכן חידוש מרענן. לשם כך שכרו דיסני את הבמאי והתסריטאי ריאן קוגלר, שכבר עסק בסוג של גיבור על בסרטו הקודם, "קריד", בו העביר את כוחותיו של רוקי בלבואה האלמותי והלבן (סילבסטר סטלון, כמובן) לבנו של אפולו קריד, חברו המנוח והשחור. הפעם גיבור העל הוא מלכתחילה שחור, וכך גם רוב צוות השחקנים, וזה אכן מראה ייחודי בסרט גיבורי על. בנוסף אליו גם הנשים השחורות בתפקידים הראשיים מקבלות ייצוג הולם: אחותו היא אשת הטכנולוגיה של וואקנדה (ובקטע מסוים מוצגת ממש כ-Q מסדרת "ג'יימס בונד"), אהובתו לשעבר היא לוחמת שעוסקת במשימות חשאיות וגם שומרת הראש שלו ואשת סודו היא אישה.
"הפנתר השחור". צ'דוויק בוסמן.
"הפנתר השחור" הוא כישלון מכל בחינה אפשרית, מלבד מסחרית. הוא יזכה להצלחה (מסוימת) בזכות "שם המשפחה" שלו (מארוול), היותו אחד משרשרת של סרטים על גיבורי-על שבאופן רופף קשורים זה לזה וסרט עתיר תקציב שמתמקד בגיבור-על שצבע עורו שחור.
אחרי "וונדר וומן" על גיבורת-על, יש סרט על גיבור-על שחור אך הוא לא יצליח כמוהו. את "וונדר וומן" ביימה אישה (פאטי ג'נקינס) ואת "הפנתר השחור" ביים, כמובן, ריאן קוגלר השחור. "הפנתר השחור" מתרחש בעיקר במדינה האפריקאית המומצאת וואקנדה (המוזיקה לא תיתן לכם לשכוח באיזו יבשת אנחנו). כאן, לרוב, אני מתאר את עלילת הסרט במשפטים ספורים אך גם שחקני הסרט לא יצליחו להסביר מה קורה בו.
"צורת המים". סאלי הוקינס.
"צורת המים" הוא סרטו העשירי של גיירמו דל טורו, במאי שנמשך לסיפורים על מפלצות ושילוב של סיפור אנושי שמעורבים בו יצורים כמו ב"המבוך של פאן" או סרטים על פי קומיקס ("בלייד 2", סרטי "הלבוי"), וסרטיו תמיד מעוצבים בהקפדה. מעט מדי קורה ב"צורת המים" (לשעתיים של הסרט), הוא אינו מרגש או מלהיב ואין שום מתח או סקרנות לגבי ההתפתחות כי הכול צפוי והנינוחות שבה הוא עשוי -שבדרך כלל מצביעה על שליטה ויד בטוחה של במאי- במקרה הזה גורמת לסיפור להרגיש משעמם ושטחי.
אלייזה האילמת (סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה" של וודי אלן; "חופשייה ומאושרת" של מייק לי) עובדת כמנקה במכון מחקר בבולטימור ב-1962. אִתה עובדת בניקיון זלדה (אוקטביה ספנסר, "העזרה", "מאחורי המספרים") ויש לה שכן ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס, שמוכר לכל חובב של סרטים משלושים השנה האחרונות), ששניהם מבינים שפת סימנים. למכון המחקר מובא יצור ימי דמוי אדם ונוצר קשר בין אלייזה ליצור. ויש סיבוך שלא מוסיף הרבה עם הרוסים (זו, הרי, תקופת המלחמה הקרה).
"חי בסרט". ג'יימס פרנקו, דייב פרנקו.
"חי בסרט" (במקור: The Disaster Artist) מספר את סיפורם של גרג (דייב פרנקו), בחור צעיר מסן פרנסיסקו ששואף להיות שחקן, וטומי ויזו (ג'יימס פרנקו), שאותו הוא פוגש בשיעור משחק. יחד הם עוברים ללוס אנג'לס ומצלמים סרט שנקרא "החדר". הסרט מבוסס על סיפור אמיתי.
ויזו כתב, ביים, מימן וכיכב בסרט "החדר" (2003), שזה בסדר גמור אם לא שמעתם עליו עד היום. מדובר בסרט עצמאי כושל שהפך לסרט פולחן כי הוא מגוחך וקאמפי. סיפורו של ויזו מזכיר לאן אפשר להגיע ומה אפשר לעשות בעולמנו עם מעט כישרון והרבה כסף. הדמות שלו כל כך מופרכת שלולא היה מדובר באדם אמיתי זה לא היה אמין. הוא מגוחך עד כדי שהוא מצחיק באטימות, באי ההבנה של מה שקורה סביבו, במשחק הגרוע, ברצינות ובתגובות שלו.
"קרא לי בשמך". ארמי האמר, טימותי צ'אלאמט.
"קרא לי בשמך" הוא סרט התבגרות קטן מאוד שמנסה לספר באיפוק גדול את סערת הרגשות העוברת על נער בן 17 אשר מתאהב באופן רציני בפעם הראשונה בחייו. הבעיה היא שהאיפוק הוא כל כך גדול שהצופה מביט משתומם על המתרחש מולו ומרגיש כזר שלא שייך למקום. גם היותו של הסרט אטי מאוד וארוך מדי (שעתיים ושתיים עשרה דקות) לא עוזר, אבל הסוף מצליח להתגבר על מכשלות אלה ולהעביר הרגשה של תוצאה מספקת.
את התסריט לסרט, שמבוסס על ספר באותו השם, כתב ג'יימס אייבורי. אייבורי היה ידוע במשך שנים בזכות הסרטים שנעשו בשותפות עם בן זוגו לחיים, איסמעיל מרצ'נט, ועם התסריטאית רות פראוור ג'אבולה. הסרטים ההם, שהיו ברובם עיבודים לספרים (ביניהם: זכרונות אהבה מפירנצה, זכרונות מאחוזת האוורד ושארית היום) וסיפרו באטיות רומנטית סיפורי אהבה, זכו להצלחה לא מבוטלת. כמותם, גם "קרא לי בשמך" מספר באטיות סיפור אהבה רומנטית, אבל מכיוון שהתסריטאית הקבועה שלו נפטרה, החליט אייבורי לכתוב את התסריט בעצמו, ולצערי לא עמד במשימה בהצלחה רבה.
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". פרנסיס מק'דורמנד, וודי הארלסון.
פרסים שמחולקים בפסטיבלים ובטקסים למיניהם משמשים בעיקר ליחסי ציבור. סרטים שמתמודדים ומועמדים זוכים לתשומת לב, לפעמים ראויה, לפעמים מוגזמת. בזכות הזרקור הזה יותר אנשים צופים בסרטים המדוברים אך עם האור הזה שמוטל עליהם יש גם סרטים ראויים לצפייה שהרעש סביבם יכול להזיק להם בהרמת הציפיות ובהפיכת סרט טוב לכותרת המוגזמת לרוב של 'יצירת מופת'. יש הרבה דברים טובים ומוצלחים ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". הוא אנושי מאוד, אמין, אלים ועצוב ורחוק מיצירת מופת ולא הייתי מכניס אותו לרשימת סרטי השנה שלי (של 2017 או 2018). חשוב לדעת שמדובר בסרט על דמויות ולא על חקירה משטרתית.