"בית ספר לחיים". שרה פורסטייה.
"בית ספר לחיים" הוא סרט צרפתי מאוד, דרמה שמתרחשת ברובה בתוך כיתה. זה מעניין אך גם משעמם, נוגע ללב אך גם מפוזר מדי, ובסופו של דבר, מקבל ממני את הציון מספיק בקושי.
סרט כזה לא היה מופק בשום מדינה אחרת. בניגוד לסרטי מורה-בית-ספר-מעט-לא-שגרתי-משנה-את-חיי-התלמידים האמריקאיים (בדרך כלל בחטיבה/תיכון), כל כמה שנים מוקרן בארץ סרט צרפתי על מורה-רגיש-מתמודד-מול-כיתה (בדרך כלל ביסודי), כמו "הכל מתחיל היום" ו"בין הקירות".
"פלא". ג'וליה רוברטס, ג'ייקוב טרמבלי, אוון ווילסון.
"פלא" הוא עוד הוכחה שאפשר לקחת קונספט שכבר ראינו רבות, ובכל זאת לעשות סרט מרענן, מרגש וכיפי. הבמאי סטיבן צ'בוסקי מצליח לאזן באופן מושלם בין הדמעות לצחוקים ועל הדרך לחבר אותנו לכל אחת מהדמויות בדרמה שאי אפשר לא להתאהב בה. מבוסס על ספרו של אר-ג'יי פלסיו, "פלא" יקח אתכם לרכבת הרים של רגשות ממנה תצאו מרוצים.
"סוף טוב". מתייה קסוביץ', טובי ג'ונס, לאורה ורלינדן, איזבל הופר, ז'אן-לואי טרינטיניאן, פנטין הרדואין.
"סוף טוב" של מיכאל הנקה הוא נציג אוסטריה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר. שני סרטיו הקודמים של הנקה ("אהבה" בצרפתית ו"סרט לבן" בגרמנית) זכו למועמדויות אך ספק אם זה יצטרף אליהם.
מי שראה את "מחבואים" ו"סרט לבן" יודע שהנקה אוהב תעלומות ולשאול שאלות, ופחות מעניין אותו הפתרון והתשובות. בסרט הזה, כמו ב"מחבואים" וב"אהבה", נדמה שכל רצונו של הנקה הוא להביט מהצד על המתרחש, וההתרחשות הזו היא רגילה, יומיומית, שגרה משעממת.
"רצח באוריינט אקספרס". קנת' בראנה.
"רצח באוריינט אקספרס" לא מצליח להיות הסרט המתוחכם שהוא רוצה להיות, לא מצליח לעניין מספיק ולא מצליח למתוח מספיק. מה שהוא כן מצליח בו, זו תצוגת המשחק המצוינת של קנת בראנה, שגם ביים את הסרט. כבמאי, בראנה עושה עבודה טובה בלעטוף את הסרט בצילומים אדירים, צבעוניות מעניינת ושימוש באסתטיקה תקופתית מושלמת. ברם מבחינת קצב הסרט הוא פשוט נכשל, ברמה שלמרות שסוף הסרט הוא באמת מפתיע (למי שכמוני, לא קרא את הספר האייקוני של אגתה כריסטי או צפה בעיבודיו הקודמים לקולנוע), הוא כבר מאוד לא מעניין ובטח לא מספיק מרגש. גם על אף שלסרט קאסט מלא בכוכבים, בראנה לא הצליח לגרום לי להתעניין באף אחד מהדמויות שלהם חוץ מבזו שלו. יש כמה דמויות שמתחילות להיות מעניינות אבל שם זה נשאר.
"המסיבה". טימותי ספול.
"המסיבה" מתחיל במישהי שמכוונת אקדח (למצלמה) אל מי שמצלצל בפעמון הדלת שלה. היא המארחת בהתאספות של קבוצה קטנה של חברים שבאה לחגוג מאורע בחייה. מהר מאוד גולש הערב לשורה של תגובות מהודעות של הנוכחים. יש שבעה שחקנים בלבד בסט, שמתרחש כולו בקומה הראשונה של בית באנגליה: מטבח, סלון, חדר שירותים וחצר מגודרת קטנה. מלבד ההתרחשות בקומה אחת, בלי צילומי חוץ, הסרט תאטרלי גם במבנה שלו, שבכל כמה דקות יש גילוי. לכל זוג יש סוד שהוסתר ולפעמים חלק מהאחרים ידעו על כך.
"תור 3: ראגנארוק". כריס המסוורת'.
העונה האחרונה של סיינפלד היא אחת הטובות ביותר שלה ובוודאי הכי מופרעת. הקטנוניות הרגילה של הדמויות עלתה שלב והפכה לחסרת כל הגיון. אחד הפרקים הגדולים בעונה זו הוא "פסטיבוס". קורה שם כל כך הרבה דברים וקצרה היריעה להרחיב עליהם. אבל אחת עלילות המשנה עוקבת אחרי איליין שמתעקשת להמשיך ולאכול בסנדויצ'יה שהיא לא אוהבת רק כי היא החלה לצבור ניקובים בכרטיסיה שעם השלמתה היא מקבלת כריך חינם. זו ההרגשה שלי כיום מסרטי מארוול: אני ממשיך לצפות כי אני כבר התחלתי, אז מה לא נסיים? "ת'ור: ראגנארוק" השלישי בסרטי הסולו על אל הרעם הנורדי לא שונה בכך. הוא עושה הכל נכון: אקשן, הומור, כיף, גיבור שעובר מסע, הופעת אורח של סטן לי, מרפרר לחלק מהסרטים הישנים ובסוף איכשהו יכין אותך לסרט הבא. אבל זה כבר מפסיק לרגש. מה שכן, ביחס לסרטים הקודמים של ת'ור זו קפיצת מדרגה, לא שהיה קשה להתעלות עליהם.
הסיבה העיקרית לשינוי היא הבמאי טאיקה וואטיטי ("מה שאנחנו עושים בצללים", "לצוד את הפראיים") שהוציא את סרטי ת'ור מהאפלה הסתמית שלהם ונתן להם חיים משל עצמם. הסרט מלא צבעוניות, משחקי קצב, סאונד דיסקו-אלקטרו שמלווה את הסרט (ולא תופס את אור הזרקורים, אני מדבר אליך "שומרי הגלקסיה 2"), בקיצור, סרט קולנוע לכל דבר. הסגנון מתאים כמו פטיש ליד של אל לקלילות וההומור שיש בסרט. אין ספק שזהו שינוי כללי שמתרחש בסרטי מארוול לאחרונה, ומזל שהגיע לת'ור לאחר שלושה סרטים.
"לנשום". קלייר פוי, אנדרו גארפילד.
"לנשום" מצליח להיות אופטימי וקליל למרות הסיפור הקשה שהוא מספר, אבל בסופו של דבר הוא סרט דרמה שכושל בדרמה שלו. מדובר בעיבוד קולנועי של סיפור החיים של רובין קאוונדיש (אנדרו גארפילד), בחור רענן ומלא חיים, שבגיל 28 נתקף במחלת הפוליו והופך למשותק בכל חלקי גופו, וסיפור חייה של אישתו, דיאנה (קלייר פוי). הצפיה בסרט מהירה ומהנה בסך הכל, אך כזו שלא תזכרו הרבה זמן.
מדובר בהופעת בכורה של אנדי סרקיס (סיזר בסדרת הסרטים "כוכב הקופים" וגולום בסדרת סרטי "שר הטבעות") בכיסא הבמאי. בחלק הראשון של הסרט, הרגשתי שהוא רץ יותר מדי מהר, קופץ בין אירועים בחייהם של רובין ודיאנה ואפילו משאיר בחוץ חלקים חשובים (כמו החתונה שלהם). ברם לאחר הרבע הראשון של הסרט, סרקיס הצליח למצוא את הקצב הנכון ועל פניו גם את האירועים הנכונים להציג.
"אמא!". ג'ניפר לורנס, חביאר ברדם.
"אמא!" הוא סרט כל כך יומרני וכל כך גרוטסקי בליטראליות ובמטאפוריות שלו, שיש הרגשה שהבמאי דארן ארונופסקי רוצה בכוונה לפצל את קהל הצופים על דעותיהם. מדובר במותחן דרמה פסיכולוגי מטאפורי מאוד מחד, ומאידך יש לסרט משמעות אחת מאוד ברורה ופשטנית. ללא ספק סרט שמספק מרחב רב לדיונים ולמחשבות, הבעיה היא שכל הדיונים והמחשבות הללו מאוד לא נוחים.
דארן ארונופסקי ממשיך את הקו שלו, של סרטי מתח פסיכולוגים ("ברבור שחור" 2010, "רקוויאם לחלום" 2000). אלא שכאן הוא לוקח את הז'אנר לרמה אחרת לגמרי, או לפחות כך הוא רוצה שאנחנו נחשוב. האמת היא, שמאחורי העטיפה היומרנית של "אמא!" יש סרט שנוגע בעיקר (ואני אומר 'בעיקר', כי בסופו של דבר אפשר לתת ל"אמא!" הרבה משמעויות) בנושא מאוד נדוש בצורה מאוד ברורה. כלומר, למרות ההתנשאות של ארונופסקי, בסופו של דבר, מדובר על מטאפורה אחת גדולה של משהו מאוד פשטני, ובצורה מאוד ישירה.
"מז"ל טוב". ג'סיקה רות'.
בפודקאסט על קלאסיקות קולנועיות מודרניות היה לפני מספר שבועות פרק שהוקדש ל"ספיד". אחד המשתתפים סיכם את הסרט במשפט אחד: "לפעמים כל מה שצריך זה רעיון טוב". מאז הטענה ש'אם-אנד-אם בוטנים' הוא הכי טעים לא שמעתי טענה כל כך לא נכונה (התשובה היא כמובן 'קריספי' אם תהיתם). לא חסרות דוגמאות לסרטים עם רעיון מגניב אבל ביצוע כושל: "זהות", "הנקוק" ועוד. סרט האימה "מז"ל טוב" לא נופל לקטגוריה הזו, אבל גם לא יצירת מופת – הוא במקום טוב באמצע.
יתכן והסיבה שהוא לא נופל בביצוע זה שהרעיון שלו לא כזה מקורי: הוא לוקח את מה ש"לקום אתמול בבוקר" הקלאסי עשה: גיבור המתעורר כל בוקר לחוות את היום הקודם עד שהוא משנה משהו ובדומה ל"קצה המחר" המד"ב מוסיף לו טוויסט ז'אנריסטי. במקרה הזה אימה. ברם, "מז"ל טוב" פחות שלם מהסרטים האחרים המבוססים על אותו קונספט. זה לא שהוא לא משתלט על הרעיון היסודי של הסרט אלא שהדרך לפתרון הבעיות בו ארוכה ולעיתים מייגעת. 90 הדקות של הסרט היו יכולות להתקצר בכמה דקות או לחילופין להשקיע את הזמן (או אפילו להוסיף עוד) בלחדד את המתרחש, כי מתישהו בתסריט יש קפיצה לא ברורה בהתרחשות והאופן בו הגיבורה מגלה דברים.
"בלייד ראנר 2049". האריסון פורד, ריאן גוסלינג.
קשה לי לזכור את מספר הפעמים בהם כתבתי על כמה מאוסים הסיקוולים ההוליוודים (כמו לכל כך הרבה כותבים אחרים). זה לא שכל כך מפריע שלועסים חומרים מוּכרים שוב ושוב או ש'הורסים' לי את הילדות. מה שמפריע לי זה שיוצרים שאני אוהב עוצרים מהעשייה המעניינת שלהם לטובת הציניות ההוליוודית הנצלנית. ולכן כשהכריזו על הפקת "בלייד ראנר 2049", 35 שנה אחרי שיצא "בלייד ראנר" – שכבר הספיק להפוך לקלאסיקה מודרני – הייתי חצוי. גם אף פעם לא התחברתי לסרט (זה לא שאני חושב שהוא לא טוב, אבל הוא לא בטופ שלי) כך שלא חיכיתי לו יותר מדי.
הוקל לי כשהתגלה שאת מקומו של רידלי סקוט, שביים את המקור, תופס דני וילנב. אני תופש מסקוט במאי סביר במקרה הטוב שרק מידרדר עם השנים. ובכלל, הוא האח הפחות מוצלח לבית סקוט (תנצב"ה טוני). לעומתו, וילנב הוא אחד הבמאים הכי מעניינים הפועלים היום והסרטים האחרונים שלו (בינהם "המפגש" ו"סיקאריו") היו יצירות עוצמתיות שיוצרות מתח תמידי ומוציאה את המיטב מהשחקנים שלו. לצערי מה שקיבלנו זה רפליקנט של הסרט המקורי: סרט מרהיב בעשייה שלו אבל ריק לגמרי ולא מעניין.
"חזק יותר". ג'ייק ג'ילנהול.
למרות שידעתי למה לצפות, "חזק יותר" הצליח לרגש אותי עד דמעות ואחת הסיבות העיקריות היא המשחק המצוין של כל הקאסט בסרט. מדובר בעיבוד קולנועי שמבוסס על סיפורו ההרואי של ג'ף באומן (ג'ייק ג'ילנהול), שאיבד את שתי רגליו בפיגוע במרתון בבוסטון ב-2013. לא מתייפייף ולא קלישאתי, "חזק יותר" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה.
דיוויד גורדון גרין הצליח בגדול בסרט בכמה מובנים. הוא הצליח להעביר את הכוח ואת הייחודיות של בוסטון באופן ברור ונכון למדיום הקולנועי. מעבר לזה, הוא הצליח להראות לנו משפחה מן השורה, בלי קלישאות, בלי גיבורים ובלי לייפות את התנהגותם, דבר שגרם לסרט להרגיש אמיתי יותר ומציאותי יותר. הרבה יותר קל להתחבר לדמויות כאן, כי הן יכולות להיות השכן שלך, החבר שלך או הבחור שעובד בסופרמרקט בו אתה מבקר בדרך כלל.
"בחזרה לבורגונדי". אנה ז'יררדו, פיו מרמיי, פרנסואה סיביל.
לא הגיעו לבתי קולנוע בארץ סרטים רבים סביב עולם הכרמים וייצור היין שכל כך אופייני וחשוב לצרפת ולצרפתים, ואלה שראינו לאחרונה לא היו טובים (לא אנקוב בשמם כי הם לא ראויים לזה). "בחזרה לבורגונדי", אחד מעשרת הסרטים הצרפתיים הכי מצליחים בצרפת השנה, מלא קטעים של טיפול בגפנים ויש בו גם דמויות מעניינות.
במרכז "בחזרה לבורגונדי" שלושה ילדים (בת ושני בנים) שצריכים להחליט על עתידו של הכרם המשפחתי. ז'ולייט היא מומחית ליין, הבן הצעיר ז'רמי נשוי לבת של בעלי כרם עשירים מקומיים וז'אן הוא שחוזר לבורגונדי, צרפת אחרי היעדרות ארוכת שנים.