"ת'ור: ראגנארוק" – ביקורת
"תור 3: ראגנארוק". כריס המסוורת'.
העונה האחרונה של סיינפלד היא אחת הטובות ביותר שלה ובוודאי הכי מופרעת. הקטנוניות הרגילה של הדמויות עלתה שלב והפכה לחסרת כל הגיון. אחד הפרקים הגדולים בעונה זו הוא "פסטיבוס". קורה שם כל כך הרבה דברים וקצרה היריעה להרחיב עליהם. אבל אחת עלילות המשנה עוקבת אחרי איליין שמתעקשת להמשיך ולאכול בסנדויצ'יה שהיא לא אוהבת רק כי היא החלה לצבור ניקובים בכרטיסיה שעם השלמתה היא מקבלת כריך חינם. זו ההרגשה שלי כיום מסרטי מארוול: אני ממשיך לצפות כי אני כבר התחלתי, אז מה לא נסיים? "ת'ור: ראגנארוק" השלישי בסרטי הסולו על אל הרעם הנורדי לא שונה בכך. הוא עושה הכל נכון: אקשן, הומור, כיף, גיבור שעובר מסע, הופעת אורח של סטן לי, מרפרר לחלק מהסרטים הישנים ובסוף איכשהו יכין אותך לסרט הבא. אבל זה כבר מפסיק לרגש. מה שכן, ביחס לסרטים הקודמים של ת'ור זו קפיצת מדרגה, לא שהיה קשה להתעלות עליהם.
הסיבה העיקרית לשינוי היא הבמאי טאיקה וואטיטי ("מה שאנחנו עושים בצללים", "לצוד את הפראיים") שהוציא את סרטי ת'ור מהאפלה הסתמית שלהם ונתן להם חיים משל עצמם. הסרט מלא צבעוניות, משחקי קצב, סאונד דיסקו-אלקטרו שמלווה את הסרט (ולא תופס את אור הזרקורים, אני מדבר אליך "שומרי הגלקסיה 2"), בקיצור, סרט קולנוע לכל דבר. הסגנון מתאים כמו פטיש ליד של אל לקלילות וההומור שיש בסרט. אין ספק שזהו שינוי כללי שמתרחש בסרטי מארוול לאחרונה, ומזל שהגיע לת'ור לאחר שלושה סרטים.
