"המשחק הגדול". ג'סיקה צ'סטיין.
"המשחק הגדול" הוא המשחק של מולי, סיפורה האמיתי המדהים של מולי בלום. הוא עשוי טוב והיה מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב, לשחקנית ראשית ותסריט (ויש סיכוי טוב שיהיה מועמד לשניהם גם באוסקר). אורכו של הסרט 140 דקות ובקלות אפשר היה לזקק אותו לשעתיים שהיו הופכות אותו מסרט טוב לסרט מצוין.
"האמן הגדול מכולם". יו ג'קמן.
מי שצופה בקדימון של "האמן הגדול מכולם" עלול לפספס את העובדה שמדובר בסרט מוזיקלי, ולא במקרה. נראה שמסתירים את העובדה שמדובר בסרט שלאורכו מושרים 10 שירים חדשים. קיוו שמה שהתחיל עם "לה לה לנד" יהפוך בזכות הסרט הזה לגל חדש של סרטים מוזיקליים. בסוף 2018 נראה את "מרי פופינס חוזרת", שצפוי להצליח יותר מ"האמן הגדול מכולם", אך ספק אם שלושת הניסיונות האלו ("פופינס" הוא הימור בטוח מתוך השלושה כי הוא מבוסס על משהו מצליח ומוכר) יביאו לתחיה המחודשת את הז'אנר הנכחד.
"על גוף ונפש". אלכסנדרה בורבלי, גזה מורצ'אניי.
סרט הדרמה ההונגרי "על גוף ונפש" מגיע לבתי קולנוע בארץ מגובה בזכייתו בפסטיבל ברלין השנה וכאחד מתשעת המועמדים הסופיים לסרט הזר באוסקר. הסרט אטי ומרגיש מעט ארוך אך מעניין בדרך כלל. חשוב לדעת שיש בו קטעים קשים לצפייה בבית מטבחיים של פרות, כולל חיתוך ראש עם הרבה דם (וזה לא נגמר שם), שאין להם ממש הצדקה מלבד אולי להציג אג'נדה של הבמאי כי זה לא מוסיף דבר לסיפור. בבסיס ישנו רעיון מקסים אך הוא מכוסה וחבוי בתוספת דברים אחרים שלא תורמים דבר מלבד אולי מעט אווירה.
"מלחמת הכוכבים: פרק 8 – אחרוני הג'דיי". דייזי רידלי.
לפני הכל סרטים הם חוויה ולא משנה כמה חכם סרט או אם הוא עשוי בצורה מדויקת, אם אנחנו לא מתרשמים ממנו בזמן הצפייה ספק אם נוכל לשפוט אותו לחיוב. נדיר שניתוח מעמיק (של הצופה עצמו או של מישהו אחר) ישנה את האופן בו אנחנו תופסים הסרט. זה גם עובד הפוך: אם נהניתי בזמן הצפייה, זה לא משנה אם בעת הפירוק של הסרט אמצא הרבה פגמים. זה המקרה של "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" בו השלם גדול יותר מסך חלקיו.
יש בו כל כך הרבה דברים שלא עובדים, רובם קשורים ברצון למכור עוד צעצועים (כן פרוגים אני מדבר אליכם. בין היתר) אבל גם בצורך לשמור על אווירה לא אפלה מדי ושתהיה ברוח המקור. דבר זה בא לידי ביטוי בריבוי דמויות וללא זמן מסך מספק עבור כולם. ועדיין, זהו סרט מותח ומרגש, כי לפעמים מספיק לעשות כמה דברים בסיסיים טוב (וגם לנגן על מיתרי הנוסטלגיה של הצופים) כדי להוציא את אחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" הטובים ביותר, בוודאי שבעשרים שנה האחרונות.
"מלחמת הכוכבים: פרק 8 – אחרוני הג'דיי". דייזי רידלי.
למרות הכתיבה הילדותית והרדודה, וחצי ראשון איטי עד משעמם, ברגע ש"מלחמת הכוכבים 8: אחרוני הג'דיי" מגביר קצב, הוא מלא ברגעים של יראה ושל 'וואו'. כאשר הקרדיטים עלו בסוף הסרט, מאוד רציתי שזה ימשיך – מבחינתי עוד שעתיים. לא מדובר ביצירת מופת – לא קרוב אפילו – אבל "אחרוני הג'דיי" הוא אחלה בילוי, בעיקר כאמור בחצי השני שלו, גם למעריצים וגם לאלה שאינם (כמוני).
ריאן ג'ונסון ("לופר") ביים את הסרט וסך הכל עשה עבודה טובה, אבל לא מורגשת שום חותמת שלו. אין משהו ב"אחרוני הג'דיי" שמעיד על כך שג'ונסון ביים אותו. הסרט נראה פנטסטי, מלא בשוטים יפיפיים ומרתקים. האפקטים ברמה גבוהה מאוד, כמו שאנחנו מצפים מ"מלחמת הכוכבים". הבעיות הכי גדולות של "אחרוני הג'דיי" הם הקצב וההתפתחות שלו בחצי הראשון והכתיבה, שהיא פשוט ילדותית וקיצ'ית באופן קיצוני ואפילו מביך.
"גלגל ענק". קייט ווינסלט.
"גלגל ענק" הוא לא מסרטיו הטובים או הגרועים ביותר של וודי אלן, כזה שאם ייזכר זה יהיה אך ורק בזכות צילום הפתיחה המשגע שלו על חוף הים בשנות ה-50.
גִ'יני והפמטי (קייט וינסלט וג'ים בלושי) גרים בקוני איילנד בשטח של פארק השעשועים המפורסם, יחד עם בנה הג'ינג'י מנישואיה הראשונים, שאוהב להצית דברים. מיקי (ג'סטין טימברלייק) הוא מציל (שרוצה להיות מחזאי) בחוף הים הקרוב וקרוליינה (ג'ונו טמפל) היא בתו של המפטי מנישואיו הראשונים, שאחרי נתק של שנים מגיעה אליהם ללא התראה אחרי שברחה מבעלה. המפטי מפעיל את הקרוסלה בפרק השעשועים ואוהב לדוג עם חבריו, וג'יני היא מלצרית ממורמרת, חובבת אלכוהול שנוטה לסבול מכאבי ראש, שפעם היו לה שאיפות להיות שחקנית.
"קרב המינים". סטיב קארל, אמה סטון.
עוד לא נעשה סרט טוב שמתרחש בעולם הטניס, ו"קרב המינים" הוא עוד אחד לרשימה הזאת. הסרט רוצה ומתכוון להיות יותר מסיפור על טניסאית ומשחק גורלי אך מצליח לפספס את המטרה למרות הכישרונות המעורבים והשעתיים של הסרט.
ב-1973 בילי ג'ין קינג (אמה סטון, "לה לה לנד") בת ה-29, השחקנית מספר אחת בעולם, השתכנעה להיענות להצעה של בובי ריגס שתשחק מולו. על התסריט חתום סיימון בויפוי ("נער החידות ממומביי") על פי סיפור אמיתי, כמובן, שהיה גם בסיס לסרט הטלוויזיה הגרוע "כשבילי ניצחה את בובי" (2001) בכיכובם של הולי הנטר ורון סילבר.
"קרב המינים". סטיב קארל, אמה סטון.
"קרב המינים" מבוסס על אירוע אמיתי בשנות השבעים ששינה את הספורט העולמי וגם את אופן ההסתכלות כלפי ספורטאיות-נשים. הסרט עצמו אינו חף מבעיות והוא לא סרט האיכות שציפיתי לו. הוא פשוט מדי וחסר תחכום רב, אך בזכות הפקה נהדרת ובעיקר בזכות המשחק המצוין של שני השחקנים הראשיים, הוא מהנה וזורם.
את "קרב המינים" ביימו הצמד ג'ונתן דייטון וולרי פאריס, שכבר שיתפו פעולה יחד בכמה פרויקטים, בינהם "מיס סאנשיין הקטנה" מ-2006 שגם בו הופיע סטיב קארל. כמו ב"מיס סאנשיין הקטנה", אחת החוזקות בסרט זה היא הקשר בין הדמויות – אם זה בין בילי ג'ין גרין (אמה סטון) לבובי ריגס (סטיב קארל) או בין גרין לבעלה לארי (אוסטין סטוואל) – או כל קשר בסרט.
"בית ספר לחיים". שרה פורסטייה.
"בית ספר לחיים" הוא סרט צרפתי מאוד, דרמה שמתרחשת ברובה בתוך כיתה. זה מעניין אך גם משעמם, נוגע ללב אך גם מפוזר מדי, ובסופו של דבר, מקבל ממני את הציון מספיק בקושי.
סרט כזה לא היה מופק בשום מדינה אחרת. בניגוד לסרטי מורה-בית-ספר-מעט-לא-שגרתי-משנה-את-חיי-התלמידים האמריקאיים (בדרך כלל בחטיבה/תיכון), כל כמה שנים מוקרן בארץ סרט צרפתי על מורה-רגיש-מתמודד-מול-כיתה (בדרך כלל ביסודי), כמו "הכל מתחיל היום" ו"בין הקירות".
"פלא". ג'וליה רוברטס, ג'ייקוב טרמבלי, אוון ווילסון.
"פלא" הוא עוד הוכחה שאפשר לקחת קונספט שכבר ראינו רבות, ובכל זאת לעשות סרט מרענן, מרגש וכיפי. הבמאי סטיבן צ'בוסקי מצליח לאזן באופן מושלם בין הדמעות לצחוקים ועל הדרך לחבר אותנו לכל אחת מהדמויות בדרמה שאי אפשר לא להתאהב בה. מבוסס על ספרו של אר-ג'יי פלסיו, "פלא" יקח אתכם לרכבת הרים של רגשות ממנה תצאו מרוצים.
"סוף טוב". מתייה קסוביץ', טובי ג'ונס, לאורה ורלינדן, איזבל הופר, ז'אן-לואי טרינטיניאן, פנטין הרדואין.
"סוף טוב" של מיכאל הנקה הוא נציג אוסטריה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר. שני סרטיו הקודמים של הנקה ("אהבה" בצרפתית ו"סרט לבן" בגרמנית) זכו למועמדויות אך ספק אם זה יצטרף אליהם.
מי שראה את "מחבואים" ו"סרט לבן" יודע שהנקה אוהב תעלומות ולשאול שאלות, ופחות מעניין אותו הפתרון והתשובות. בסרט הזה, כמו ב"מחבואים" וב"אהבה", נדמה שכל רצונו של הנקה הוא להביט מהצד על המתרחש, וההתרחשות הזו היא רגילה, יומיומית, שגרה משעממת.
"רצח באוריינט אקספרס". קנת' בראנה.
"רצח באוריינט אקספרס" לא מצליח להיות הסרט המתוחכם שהוא רוצה להיות, לא מצליח לעניין מספיק ולא מצליח למתוח מספיק. מה שהוא כן מצליח בו, זו תצוגת המשחק המצוינת של קנת בראנה, שגם ביים את הסרט. כבמאי, בראנה עושה עבודה טובה בלעטוף את הסרט בצילומים אדירים, צבעוניות מעניינת ושימוש באסתטיקה תקופתית מושלמת. ברם מבחינת קצב הסרט הוא פשוט נכשל, ברמה שלמרות שסוף הסרט הוא באמת מפתיע (למי שכמוני, לא קרא את הספר האייקוני של אגתה כריסטי או צפה בעיבודיו הקודמים לקולנוע), הוא כבר מאוד לא מעניין ובטח לא מספיק מרגש. גם על אף שלסרט קאסט מלא בכוכבים, בראנה לא הצליח לגרום לי להתעניין באף אחד מהדמויות שלהם חוץ מבזו שלו. יש כמה דמויות שמתחילות להיות מעניינות אבל שם זה נשאר.