"הקומה ה-7". ריקארדו דארין.
"הקומה ה-7" הוא סרט מתח מעניין בן 88 דקות, סרט ארגנטינאי שבקלות יכול להיות מצע לגרסה אמריקאית.
"הקומה ה-7" היא הקומה ממנה יורדים במדרגות שני ילדיו של עורך דין שיורד במעלית. הוא מגיע לקומת הקרקע, הילדים לא. מה קרה להם? זה בקלות היה יכול להיות פרק בסדרת דרמה-מתח אמריקאית עם בלש/שוטר שמוביל את החקירה בצמוד לאב.
"עלייתה של ג'ופיטר".
"עלייתה של ג'ופיטר" הוא סרט חובה לחובבי סרטי מדע בדיוני. הסרט מצליח להיות הרבה דברים בבת אחת, כולל מספר ניגודים כמו מורכב ושטחי. לאנה ואנדי וושבסקי, היוצרים של טרילוגיית סרטי "מטריקס" ו"ענן אטלס", כתבו וביימו יצירת מדע בדיוני שאפתנית, אמיצה, מרשימה ומלאה פגמים. הסרט בן המעט יותר משעתיים הוא מהנה ומבדר. הוא מרשים מאוד חזותית, האפקטים מוצלחים, רוב קטעי הפעולה טובים, יש בו רעיונות מעניינים, אך יש בו כל כך הרבה דברים מיותרים, כל כך הרבה חורים, לצד סדרות קטעים שנמשכות ללא סוף (הבנו: היא עובדת כמנקה ולא אוהבת את החיים שלה, תעברו הלאה!).
"בירדמן". מייקל קיטון.
אני מחכה למחקר שינסה להסביר את החיבה הרבה שיש לבמאים מקסיקאים לשוטים ארוכים. האם יש לזה מקור בתרבות המקסיקאית, או שמא בהיסטוריה הוויזואלית שלהם? ואולי זו בכל סיבה פוליטית. יהיו הסיבות אשר יהיו, הנטייה של במאים אלו לצלם שוטים ארוכים, ובכך לאתגר את הצלמים שלהם וכן אותנו הצופים היא אחת התופעות המרתקות בקולנוע במילניום הנוכחי. ובשנים האחרונות התופעה הזו גם חודרת ללב הקונצנזוס, אל פרסי האוסקר. שנה שעברה "גראוויטי" של אלפונסו קוארון שלט בטקס עם 7 זכיות ועוד 3 מועמדויות השנה זה תורו של "בירדמן" של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו שמועמד לתשעה פרסים מרכזיים.
אך לשני הסרטים יש עוד מן המשותף פרט לשוטים ארוכים: שניהם מתרחשים פחות או יותר באותו לוקיישן. ב"גראוויטי" זה היה המרחבים האינסופיים של החלל, אצל איניאריטו זהו אולם תיאטרון בברודווי והרחובות הסובבים אותו. איניאריטו משתמש בצורה וירטואוזית במרחב המוגבל שיש לו כדי לייצר סרט שכמעט כולו נעשה בשוט אחד (או לפחות כך נדמה לעין). התוצאה היא תנועה בלתי פוסקת, וקצב אינטנסיבי הבא לחבר אותנו לראשו של הגיבור. בשילוב עם מוזיקת ג'אז שמלווה אותנו (ומסתבר שגם אותו לכל מקום) אנחנו נכנסים לעולם הנפשי של הגיבור וחווים את הלחץ והקלסטרופוביה שהוא חש.
"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.
בתקופה בה למדתי קולנוע באוניברסיטה, נושא המחקר הלוהט ביותר היה פוסט-טראומה. במקום כמו ישראל ברור מאיפה זה מגיע. כשכל אחד בגפו וכולנו כקולקטיב סוחבים את טראומת לבנון, כיפור, השואה ויציאת מצרים – זה הגיוני שהדבר ישפיע גם על הקולנוע והאופן בו אנחנו מסתכלים עליו. "צלף אמריקאי", סרטו החדש של קלינט איסטווד, היה יכול להיות עוד חלל בתחום המחקר הזה, אבל יש בו ייחודיות ביחס לסרטים אחרים: הוא מציג יחס הפוך בין הטראומה לפוסט: עיקר העלילה מתמקדת באתגרים הצבאיים וכן מעט הדילמות איתם מתמודד גיבור הסרט בעת שירותו בעירק. לעומת זאת, מעט (מדי) זמן מסך מוקדש להתמודדות שלו עם ההשפעות של השירות עליו. ישנם רגעים בהם אנו רואים אותו בבית, מדמיין רעשים ומפרש מעשים יומיומיים כמו מעשי לחימה, אבל הדבר נעשה באופן מעט קריקטורי ומהר מאד אנחנו כבר רואים אותו ברגע 'האחרי', חי חיים אמריקאים 'רגילים'. המהפך המהיר והבלתי מוסבר הזה, יחד עם החד-מימדיות באופן הצגת הצבא האמריקאי, הופכים את הסרט לחיה מוזרה, מין שיר הלל לאותו צלף אגדי עליו הסרט מבוסס.
"לא נשבר". ג'ק או'קונל.
אנג'לינה ג'ולי, ב"לא נשבר", סרטה השני כבמאית, הצליחה לגייס את מיטב אנשי הצוות שיעזרו לה להעביר אל הבד את הסיפור האמיתי רב התלאות של לואי זמפירנלי שמתפרש על שנים רבות. זהו סרט טוב, עם משחק מעולה, שלא מצליח להעביר עד הסוף את הסיבה שלשמה הוא נעשה.
מבלי לגלות יותר מדי על מה שקורה ב"לא נשבר" מדובר בסיפורו הדהים של לואי זמפירנלי, רץ אולימפי אמריקאי ממוצא איטלקי, שנלחם במלחמת העולם השנייה. הסרט מתחלק באופן ברור למספר חלקים (באיזשהו שלב מוותרים על קטעים מן העבר, ומעט חבל על כך) והוא מבוסס על ספר מ-2010 שכתבה לורה הילנברנד ונתקלה בסיפורו של לואי בעת התחקיר לספר העיון שכתבה ועליו היה מבוסס הסרט "סיביסקט" (2003). על כתיבת התסריט עבדו האחים כהן (שבין האוסקרים שלהם שניים לתסריט), ויליאם ניקלסון ("נל", "גלדיאטור", "עלובי החיים") וריצ'רד לה-גרוויס ("פישר קינג", "הגשרים של מחוז מדיסון")!
"חטופה 3". ליאם ניסן.
את תולדות הקולנוע ניתן בעיקרון לחלק לשניים: לפני שליאם ניסן החל לשחק בסרטי פעולה ואחרי. אם כי ישנם חילוקי דעות מתי החל השינוי. ישנן אסכולות הגורסות כי זה החל עם "רוב רוי", יש יאמרו "מלחמת הכוכבים – אימת האפנטום" ואני כבר פגשתי מישהו שטען ש"רשימת שינדלר" היא המקום בו זה החל. אבל על דבר אחד נדמה שאין מחלוקת: "חטופה" מ-2008 מסמן סופית את השינוי שחל בניסן. השילוב בין אב מודאג שנוסע לפריז למצוא את ביתו שנחטפה בידי סוחרי נשים לבין סט הכישורים המיוחד שרכש לאורך השנים בסי.איי.איי יצרו סרט אקשן מותח ומטריד. אני רוצה להאמין שמחקרים רבים עוד יוקדשו להבין מה הוביל את ניסן לשינוי. ובין אם זה המוות של אשתו בתאונת סקי, או שמא המיאוס בגילום דמויות היסטוריות ששמם מופיע בשם הסרט, אבל כדאי גם לשאול את השאלה מתי הוא יחדל מזה? האם השתתפות ב"בלתי נשכחים" היא שתסמל את הסוף בשלב הזה בקריירה של ניסן?
ב"חטופה 3" ניסן עצמו לא מראה סימנים של עייפות ובניגוד לכוכבי סדרות אקשן אחרות לא נראה שהוא עושה עניין מהגיל שלו (62). לעומת זאת יש תחושה שהאנשים סביבו התעייפו מהעשייה של הסדרה. הדבר בולט בשתי נקודות: ראשית קטעי האקשן מועטים, ושנית, השינוי בקו העלילתי שגורר שינוי בז'אנר, כשהפעם מילס הוא במנוסה ולא הבת שלו. התוצאה היא פחות "מת לחיות" יותר "הנמלט". אוליבר מגטון שביים את החלק השני בסדרה מביים גם את החלק הזה, ולא מצליח ליצור משהו מעבר לחיקוי דהוי של שאר סרטי הסדרה.
"משחק החיקוי". בנדיקט קומברבץ'.
חרף כל הבעיות שבו, ל"משחק החיקוי" שמורה פינה חמה בלב. הסיבה אולי נדמית איזוטרית, אבל בעיני היא משמעותית שכן היא חותרת במעט תחת אחת הבעיות הגדולות של ז'אנר הביוגרפיה. בנדיקט קומברבץ' (סדרת הטלויזיה "שרלוק", "אוגוסט: מחוז אוסייג'") המגלם את גיבור הסרט, המתמטיקאי אלן טיורינג, אינו בעל דמיון חזותי לדמות ההיסטורית. זה אולי שולי, ואף קטנוני, אך הוא מעיד גם משהו על כוונת הסרט: הוא לא חלק מהבגרות בהיסטוריה. אין לו שאיפה לאובייקטיביות. הסיפור ההיסטורי הוא קרקע לדיון ערכי ודרך להעברת מסר אידיאולוגי. אבל גם להעביר מסר צריך לדעת איך.
טיורינג, גאון מתמטי הצטרף לצבא הבריטי ב-1939 כדי לעזור במאמץ המלחמתי בפיצוח מכונת הצופן הגרמנית "אניגמה". כחלק מהמאפיינים (לפחות הקולנועיים) של גאונותו, טיורינג סובל ממגבלות חברתיות (היום בוודאי היו שולחים אותו לאבחון וטוענים שהוא על הספקטרום האוטיסטי) ולא מסתדר עם מפקדו (צ'ארלס דאנס, הוא טיווין לאניסטר מ"משחקי הכס") או חבריו ליחידה. למזלו הגאוניות שלו משכנעת את ראש ה-MI6 (מארק סטרונג, "גרין לנטרן") שמקדם את טיורינג להוביל את מאמץ הפענוח.
"התיאוריה של הכל". אדי רדמיין.
"התאוריה של הכול" הוא פספוס ענק. לא כך היה צריך להיראות הסרט על סטיבן הוקינג, אחד האנשים המפורסמים שנולדו במאה ה-20 ועוד חיים היום, שדמותו מוכרת בשל גילוייו המדעיים כמו גם בשל מראהו וקולו הייחודיים (והרבה בזכות הניגוד הזה ביניהם).
ברור שקשה להעביר תאוריות מדעיות מסובכות להדיוטות, אך אין אפילו ניסיון להסביר במה מתבטאת גאונותו של האיש. את הוקינג ואשתו מגלמים אדי רדמיין ("עלובי החיים") ופליסיטי ג'ונס ("האישה הנעלמת"), והם -כמו כל השחקנים בסרט- טובים מאוד, אמנם, אך זו לא סיבה מספיק טובה לראות סרט (לפעמים, וגם זה רק לפעמים, זה יכול להספיק להצגה). מעבר לכך, ה"הומור" שלו ממש לא הצחיק אותי בשום שלב בסרט, אבל אני לא יודע אם זו בעיה בתסריט (שמבוסס על ספר שכתבה אשתו של הוקינג), בהגשה או בחוש ההומור של הוקינג.
"ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות". מרטין פרימן.
במהלך השבוע שקדם לצפייה שלי בסרט "ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות", קראתי לו לא פעם בטעות "שר הטבעות" החדש. עכשיו, משאני כבר אחרי הצפייה בסרט, כנראה שהבלבול לא היה מקרי: יותר מקודמיו (למעשה קודמו; את הראשון בטרילוגיה הנוכחית לא ראיתי), הסרט החדש מרגיש כמו גרסה דהויה של הסרט המסיים בטרילוגיה המקורית. אם כי יאמר לזכותו שיש לו כמות סופית של סיומות – גם זה משהו.
הסרט ממשיך מהנקודה בה עצר הסרט הקודם: הדרקון סמאוג (קולו של בנדיקט קמברבאץ') התעורר משנתו ויוצא לתקוף עיר האגם. אנשי העיר בהנהגתו של בארד (לוק אוונס) מוצאים מקלט בעיירה נטושה בהרים הסמוכים. תורין (ריצ'ארד ארמיטאג') מוביל את חבורת הגמדים בחיפושים בתוך ההר אחר אבן הארקנסטון בעלת המשמעות הרבה לגמדים. לאט לאט תורין מאבד את שפיותו בחיפוש ומסרב לכבד את התחייבותו לבראד ואנשי האגם. בילבו באגינס (מרטין פרימן מסדרות הטלויזיה "שרלוק", "פארגו" ו"המשרד" הבריטי בין היתר) מנסה לפייס בין הצדדים, אבל תורין חצי משוגע חצי עקשן מסרב מעדיף לצאת לקרב בסגנון מצדה מול בני האדם והאלפים שגם רוצים חלק מההר.
"אקסודוס: אלים ומלכים". כריסטיאן בייל.
מי שקורא כאן באופן קבוע, שם לב שיש לי אובססיה לא קטנה למארוול ושיטת המגה מותג שלהם. אבל בעוד שבהוליווד שכללו את זה לכדי מכונה להדפסת כסף, לא שם המציאו את זה. כמו דברים טובים אחרים, גם את זה המוח היהודי הביא לנו לפני. ובמקרה הזה, הרבה לפני. אני מדבר כמובן על התנ"ך. אחרי סיפורו של "נוח" והמבול, מגיע תורה של יציאת מצרים ב-"אקסודוס: אלים ומלכים". הנוכחות של אל כל יכול בסרטים הללו, הופך אותם לקרקע פורייה להפוך לסיפור על גיבור על, ונדמה של"אקסודוס" יש את כל הנדרש להיות סרט מארוול טיפוסי: כוחות על, גיבור מתייסר אל נוכח העבר שלו ולמרות שהוא לא יתום, הוא כן מגלה פרט מפתיע בנוגע להוריו (ספויילר לכל מי שלא היה בליל סדר מעולם) ושייסוריו גדלים לנוכח המשימה העומדת לפניו. הנמסיס הוא כזה עם חיבור אישי וכמובן שרק לסיפור הזה יש אינסוף סיקוולים ופריקוולים – כמו שאוהבים בהוליווד, אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה סצנה לאחר הקרדיטים שפספסתי עם שמואל הנביא.
"מר טרנר". טימותי ספול.
"מר טרנר" של מייק לי הוא סרט ביוגרפי על הצייר הבריטי ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, הידוע כ-JMW Turner, שהתמחה בציורי נוף, בעיקר של כלי שייט ונמלים עם שמים נרחבים. לי סיפר שזהו פרויקט חייו, שלמעלה מ-20 שנה רצה לביים סרט על הצייר האנגלי האהוב עליו. הסרט יפה והמשחק מצוין אך הוא נמשך שעתיים וחצי והוא לא מספיק מעניין. אלא אם אתם מעריצים של הצייר – הביאו עלילה מהבית.
רוב סרטיו של מייק לי עוסקים באנשים ממעמד הביניים ומטה באנגלייה, ולרוב בהווה. תהליך העבודה שלו ייחודי בכך שאין תסריט שלם כתוב אלא רק דמויות ומתווה לעלילה, עם תקופת חזרות ארוכה ועבודת הכנה מעמיקה עם השחקנים שבה הוא והשחקנים הראשיים בונים ביוגרפיות שלמות לדמויות. זה עבד טוב ב"סודות ושקרים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפסטיבל קאן), "מותק של חיים" ובמידה מסוימת גם ב"עירום", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יוצאי הדופן מבחינת זמן ההתרחשות הם "ורה דרייק" שהיה עצוב ומדכא (בדמויות ובעלילה שלו כמו בכל סרטיו), ו"טופסי-טורווי" הצבעוני שעסק בצמד היוצרים גילברט וסאליבן. ממש לא אהבתי את הסרטים של לי בשנים האחרונות, ביניהם "עוד שנה" ו"חופשייה ומאושרת". את טרנר מגלם טימות'י ספול, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופתעתו בסרט ושיחק ב-6 סרטים קודמים של מייק לי (ב"סודות ושקרים" גילם את אחיה של ברנדה בלית'ן). בסרט מופיעים מספר שחקנים נוספים (בעיקר שחקניות) שכבר עבדו בעבר עם מייק לי.
ב"מר טרנר" יש דמות ראשית אניגמטית, רבת פנים, אך אין לה סיפור עלילתי שיחזיק את השעתיים וחצי של הסרט. כל השחקנים בכל התפקידים, מהראשי ועד המשניות ביותר, מושלמים, השחזור התקופתי מדויק (כולל של הנוף שהוא צייר), הצילום יפהפה, רק חסרה עלילה. כלומר, יש דמות ראשית ודמויות נוספות מעניינות, אך אין שום ציפייה למה שיקרה. הוא מצייר, הולך, חוזר, מתעצבן; הוא מצליח- האם הוא עשיר? מי קונה את התמונות שלו? האם הוא מפורסם כך שמזהים אותו ברחוב? אילו קשיים היו לו, אם בכלל? אשת בנותיו כועסת עליו אבל הוא מתמודד אִתה כמו שהוא מתמודד עם רוב הדברים: הוא שותק וגונח.
בבתי הקולנוע מוקרן כעת גם "התבגרות", סרט בן למעלה משעתיים וחצי וגם בו אין ממש "עלילה" לשמה: עוקבים אחרי 12 שנה בחיי הורים גרושים ושני ילדיהם (הייחוד בסרט, שהצופים נהנים ממנו יותר בידיעה שהסרט צולם לאורך 12 שנה, ורואים את הילד בן השש גדל להיות נער בוגר). אך במקרה של "מר טרנר", שגם מתפרש על פני שנים רבות, אין את הדבר הנוסף הזה של שינוי או התפתחות, זה עוד מאותו דבר, ועל אף שאני לא צריך שיסבירו כל דבר- יש פה יותר מדי דברים סתומים. סרט (היסטורי/על פי סיפור אמיתי) יכול לגרום לך לרצות לדעת ולקרוא יותר על האישיות או המאורע, אך במקרה הזה המסתורין שאופף את ההתרחשויות גרם לי לתהות מה בדיוק רצה לספר מייק לי. כמו כן, קשה להתעלם מהמוסיקה המעצבנת בסרט של גארי ירשון, שכתב מוסיקה לשני סרטים לפני כן, שניהם של מייק לי. ל"עוד שנה" היתה מוסיקה מתאימה, במקרה הזה היא צורמת, מרגיזה, לא נעימה – אולי כמו הדמות הראשית של הסרט, אז אם זו היתה כוונתו הוא הצליח, אבל זה לא עוזר לסרט כה ארוך שיש לו מוסיקה לא טובה.
קשה, כנראה, לעשות סרט טוב ומעניין על ציירים. טרם הופק סרט טוב על הצייר האהוב עליי, וינסנט ון גוך. "פרידה" על פרידה קאלו היה מרהיב בזכות היצריתיות של הבמאית ג'ולי טיימור ועזר שלציירת המכסיקאית, בגילומה של סלמה הייאק, היו חיים מרתקים וצבעוניים כתמונותיה. אך גם "באסקייה" הפחות ססגוני על ז'אן מישל באסקייה -בגילומו של ג'פרי רייט- היה נוגע ללב בזכות הרגישות של הבמאי ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").
דירוג: 
מר טרנר (אנגליה, צרפת, גרמניה, 2014)
בימוי: מייק לי | תסריט: מייק לי | משחק: טימותי ספול, פול ג'סון, דורותי אטקינסון, מריון ביילי
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-11.12.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
"שישה גיבורים".
שמועה שרצה באינטרנט אומרת שלקראת שנת 2034 מארוול סדרת סרטים המבוססת על שירבוטים שנעשו על קירות השירותים במשרדים הישנים שלהם בניו יורק. עד אז אנחנו נשאר עם "6 גיבורים", סרט אנימציה של אולפני דיסני המבוסס על (עוד) אחת היצירות של מארוול. בהתאם לשמו, גם הסרט מעט גנרי, ופרט לעיצוב ייחודי, אין בו ייחוד של ממש. נדמה שערבבו מכל סרט אפשרי כדי ליצור סרט שיתאים לכולם (אפילו הגיבור יתום – בכל זאת מארוול), וכתוצאה מכך יש הרגשה של תפסת מרובה לא תפסת.
הסרט מתרחש בעתיד לא ברור, בעיר סן פרנסוקיו – שכשמה כן היא: שילוב בין סן פרנסיסקו לטוקיו. גיבור הסרט, הירו בן ה-14, הוא גאון רובוטיקה שרואה בלימודים גבוהים בזבוז זמן ומעדיף לבלות זמנו בקרבות רובוטים. אבל לאחר שאחיו לוקח אותו למעבדה בה הוא לומד, הירו נדלק ורוצה להצטרף אל אחיו. הוא משתתף בתחרות שמהווה מין מבחן קבלה לאוניברסיטה, וההמצאה שלו – מיני רובוטים שנשלטים על ידי כוח המחשבה – מקנה לו תהילת עולם, כולל הצעה למכור את ההמצאה לתאגיד ענק. הירו בוחר להצטרף לאחיו, אך עוד בטרם נגמר הערב, אחיו נהרג בשרפה שפרצה באולם התחרות.