ביקורות קולנוע (עמוד 69)

פסטיבל אוטופיה 2014 – היום השלישי: "חולית של חודורובסקי", "החוזרים"

"חולית של חודורובסקי".

"חולית של חודורובסקי".

"חולית של חודורובסקי" – סרט תיעודי על "חולית" של במאי האוונגרד אלחנדרו חודורובסקי – סרט שמעולם לא צולם. חודורבסקי השקיע מספר שנים בהכנות לסרט הכוללים ציור של כל השוטים ותנועות המצלמה שהוא מתכנן. כמעט ארבעים שנה אחרי, חודורבסקי שכבר נכנס לעשור התשיעי של חייו, מדבר בנמרצות והתלהבות כמו סטודנט שמכין את סרט הגמר שלו. החזון של חודורבסקי מרהיב וכפי שנאמר לא פעם בסרט הוא הקדים את זמנו. כשרואים את החומרים, זו אינה קלישאה חלולה:  נראה שאין סיכוי שהחזון היה מתממש באותה תקופה.

הסרט בנוי עוקב באופן כרונולוגי ומתחיל בימיו כבמאי תיאטרון במקסיקו דרך סרטיו הראשונים ואז עובר להתמקד בתהליך העבודה על "חולית". לעיתים הסרט מרגיש כמו סרט אקשן בו מנהיג חבורה אוסף את הטובים והמוכשרים ביותר למשימה. במקרה של חודורובסקי מדובר (בין היתר) בפינק פלויד, אורסון וולס וסאלבדור דאלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל אוטופיה 2014 – הימים הראשון והשני: "תיאורית האפס", "המכשפות מהיער", "לכידות"

"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ, לוקאס הדג'ס.

"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ (משמאל) עם לוקאס הדג'ס.

"תיאורית האפס" – סרטו האחרון של טרי גיליאם נראה יותר כמו של במאי שרוצה להיות טרי גיליאם ולא גיליאם עצמו. כל המאפיינים הגיליאמים שם: עיצוב מרהיב (העתיד של  "ברזיל" פוגש את לונדון של "ד"ר פרנסאוס"), סוריאליזם ומצבי תודעה משונים, דמויות שחצו את קו השפיות. קוון לת' (כריסטוף וולץ) הוא מתכנת גאון ולא יציב נפשית, שמחכה באובססיביות לשיחת טלפון שתשנה את חייו. הבוס שלו (דיויד ת'יוליס) מסדר לו פרוייקט מהבית שמטרתו להוכיח שלקיום אין משמעות. התהליך הזה מערער אותו עוד יותר, אבל גם חושף בפניו רבדים שונים אודות עצמו והחיים.

הדמיון החזותי של גיליאם ייחודי ובלתי נשכח, וגם טכניקות הסיפוריות שלו מבוססות הרבה על התודעה של הגיבור ופחות על המציאות – בכל הקשור באלה גיליאם הוא עדיין בעל קול ייחודי ומרתק. הבעיה ש"תיאורית האפס" הוא פשטני למדי. בסרטיו של גיליאם לרוב אין מסר ישיר, הסרטים מאתגרים את הצופה ודורשים ממנו לעבוד כדי להבין אותו (גם אם לא תמיד הדבר ברור). "תיאורית האפס" מגיש לנו את מוסר ההשכל שלו על מגש וכל מה שנותר מהסרט זו עטיפה יפה ונוצצת. גיליאם שיודע גם לעשות סרטים חכמים ומתוחכמים אפילו לילדים ("הברון מינכהאוזן") נופל הפעם לקלישאות חלולות. זהו אולי סרטו החלש ביותר, שכן "האחים גרים" אולי סרטו הסתמי ביותר עד כה לפחות היה נטול יומרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחפה" – ביקורת

"יחפה". אוואן רייצ'ל ווד, סקוט ספידמן.

"יחפה". אוואן רייצ'ל ווד, סקוט ספידמן.

בתחושה האישית שלי, חסרות קומדיות רומנטיות טובות בשנים האחרונות. הן אפילו לא חייבות להיות טובות, אבל לי לפחות לא זכורות יותר מדי קומדיות רומנטיות על המסך הגדול מהשנים האחרונות. לכן כשניגשתי ל"יחפה" קיוויתי לקצת ישועה לז'אנר, אבל "יחפה" לא בדיוק מתיישב על המשבצת הזו. לא משום שהוא אינו רומנטי ולא משום שאינו קומי (לפרקים), אלא משום שהסרט אינו קומי ברוחו, וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר לקומדיה רומנטית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התבגרות" – ביקורת

"התבגרות". אלר קולטריין.

"התבגרות". אלר קולטריין.

"התבגרות" הוא ככל הנראה הסרט הכי לא סרט שאני מכיר. או שמא ההפך? הוא סרט כמו שסרט באמת אמור להיות. הוא ראליסטי מראשיתו ועד סופו: נפתח באופן שרירותי בשיחה פילוסופית נטולת הקשר ונגמר בשיחה אחרת בעלת אופי דומה. בין לבין חולפות 12 שנים, 12 שנים אמתיות ולא 12 שנים קולנועיות. אלו לא 12 שנים בזמן ג'ק באוור, אלא זה הזמן שלקח לצלם את הסרט. זה לא שההפקה נכנסה לקשיים, אלא זה היה הרעיון שעומד מאחורי יצירה זו: לצלם קטעים קצרים כל שנה, המשקפים עוד שנה בחיי הדמויות (אם כי נדמה שעל המסך החסירו כמה שנים) כתוצאה מכך השחקנים גדלו והשתנו הודות לנפלאות הזמן ולא קסמי האיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התחלה חדשה" – ביקורת

"התחלה חדשה". קירה נייטלי.

"התחלה חדשה". קירה נייטלי.

"התחלה חדשה" הוא סרט כובש ומקסים והוא לא לכל אחד, כלומר- אני אבין אם אנשים ישתעממו בחלקים מהסרט. לא קל בימינו לראות אנשים שרים שירים מקוריים (חדשים לאוזן) מבלי שיהיו עניינים מיוחדים תוך כדי, כמו ריקודים או פעלולים כלשהם.

ג'ון קרני, שכתב וביים את הסרט, מביא את אהבתו הגדולה למוסיקה לסרט ומצליח להציג אותה בדרך ויזואלית וסוחפת. סרטו הנודע ביותר של קרני, "פעם אחת", זכה באוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר בזכות השיר המקסים Falling Slowly. לו היו השנה מספיק סרטים עם אסופה של שירים מקוריים, "התחלה חדשה" ודאי היה זוכה באוסקר בקטגוריה של הסרט עם פסקול השירים הטוב ביותר- פעם אחרונה שהקטגוריה הזאת (שלפי החוקים עדיין יכולה להתקיים אם יש מספיק סרטים מתמודדים ראויים) זה קרה היה לפני 30 שנה בדיוק ו"גשם סגול" זכה בפרס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוסי" – ביקורת

"לוסי". סקרלט ג'והנסון.

"לוסי". סקרלט ג'והנסון.

מכל הופעות האורח של סטן לי בסרטי מארוול, האהובה עליי היא זו ב"ספיידר מן 2" (סם ריימי/טובי מגוויר): ספיידי הולך ברחוב ונעצר מול שלט תמיכה בו. לי נעמד מולו ואומר: "אתה יודע, אני משער שאדם אחד באמת יכול לעשות שינוי". זו הפעם הראשונה שלהופעתו של לי הייתה ערך לסרט ולא רק לשם הדאחקה. הופעה זו גרמה לי לחשוב איך ייראו סרטי גיבורי על אם במאים מודרניסטיים כמו גודאר היו מביים  סרטי גיבורי על. נו, לפחות לוק בסון הוא צרפתי.

ב"לוסי", סרטו החדש, הדמיון לקולנוע מודרני אינו נובע מדמויות המדברות ישירות אל המצלמה, אבל יש ניסיון לעשות סרט אקשן מד"ב מאד אמנותי. הוא כמובן לא הראשון, ולא חסרים כאלה שעשו והצליחו, הבעיה שבמקרה הנוכחי הדבר מרגיש מאולץ. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעריכה פשטנית שמנסה להיות אינטלקטואלית: השוואה בין בני אדם לבין חיות פראיות. כל זה בזמן הרצאה על אבולוציה. הניסיון הזה פוגע בסרט, שכן בסון שכבר הוכיח יכולת בעשיית סרט מד"ב מוצלח ומהנה ("האלמנט החמישי"). המסרים של הסרט הם אולי עמוקים, אבל מועברים באופן כזה שלא ניתן לדון ולהרהר בהם באופן מעמיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המעניק" – ביקורת

"המעניק". ברנטון ת'ווייטס, אודיה רש.

"המעניק". ברנטון ת'ווייטס, אודיה רש.

חשבתי לוותר על כתיבת ביקורת על "המעניק" כי הוא לא עשה לי חשק לכתוב עליו. "אבל אני צריך להזהיר אנשים מפניו, הם עוד עלולים לרצות לראות אותו." אז אל תלכו ל"המעניק" מכיוון שאין שום סיבה לראות אותו, רק סיבות להתרחק. מדובר ב-93 דקות בלבד – עם הקדמה ארוכה של כשעה וסוף של המשך יבוא (שכנראה לא יבוא) – שמרגישות כמו פיילוט לסדרה שאני לא רוצה לראות.

"המעניק" מבוסס על ספר מ-93', שחזרו אליו בעקבות הפריחה בשנים האחרונות של סרטים כמו "משחקי הרעב" ו"מפוצלים", על עולמות עתידיים, חלקם אוטופיים, שמתארים את החברה המסודרת והלא-באמת-מתפקדת, על פי ספרים תחת התווית של YA) Young Adult- 'מבוגרים צעירים' כביכול). אז עכשיו הגיעו ל"המעניק", הראשון מארבעה ספרים עד עתה שמתרחשים בעולם הזה, שסרטים (על פי ספרים) רבים שראינו בשנים האחרונות, ללא ספק, הושפעו ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ברביקיו" – ביקורת

"ברביקיו". סופי דוץ, ליזין מייס, ואלרי קרוז.

"ברביקיו". סופי דוץ, ליזין מייס, ואלרי קרוז.

סרט הדרמה הקומי הבינוני "ברביקיו" הוא סרט צרפתי מאוד עם כל המרכיבים שאתם מצפים. הוא גם משעשע, השחקנים נהדרים, העלילה מתקדמת בקצב מספק וההומור -כמו ברוב הסרטים הצרפתיים- די ילדותי ולרוב צפוי מאוד. הסיפור פשוט ומוכר אך עשוי כמו שצריך. כתוצאה מכך, הסרט סובל מחוסר תחכום מעורר השתאות, כמו לא ניסו אפילו לעשות משהו מקורי או קולנועי יוצא דופן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבלתי נשכחים 3" – ביקורת

"בלתי נשכחים 3".

"בלתי נשכחים 3".

מסדרת סרטים שבנויה על רעיון שנראה כאילו הגה פטריק כוכב ים, לא צריך לצפות להרבה: הומור זול, אקשן חסר מעצורים ורחמים ופריטה על מיתרי הנוסטלגיה. אבל הבעיה העיקרית ב"בלתי נשכחים 3" היא ששניים מהשלושה לא כל כך מתקיימים. מעל הכול בולטת רמת האלימות שהופחתה באופן משמעותי לעומת שני הסרטים הקודמים בסדרים. הדבר ניכר בסיווג של הסרט קיבל: בעוד האחרים זכו ל-R  המדמם, הסרט הנוכחי כבר הותאם לבני 13 – דירוג הזהה לזה של "צבי הנינג'ה". בנוסף על כך, בהתאם לסרטי הקיץ ובניגוד לסרטי האקשן של פעם, הוא נמשך שעתיים (הקודמים בסרט היו קצת יותר משעה וחצי – כי מי צריך עלילה?). אני לא אתפלא אם חלק 4 יהיה כבר בתלת מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש מבוקש מאוד" – ביקורת

"איש מבוקש מאד". פיליפ סימור הופמן, ווילם דפו.

"איש מבוקש מאד". פיליפ סימור הופמן, ווילם דפו.

"איש מבוקש מאוד" מגולל את סיפורו של מהגר צ'צ'ני מוסלמי המגיע להמבורג באופן לא חוקי ונקלע למרכזה של פרשה בינלאומית שעיסוקה מלחמה בטרור. המותחן המשובח פורש באופן מדוד וחכם את האופן בו רשת רציונלית וקרה נפרשת סביב המהגר ואת המידה בה נוכחותו מציתה פחדים ואינטריגות פוליטיות ואמוציונליות. "איש מבוקש מאוד", חף כמעט מאקשן פיסי, הוא סרט של מרוץ חכם למרחקים ארוכים, מלא מתח ועניין. הרלוונטיות העצובה שלו למצב האקטואלי כיום רק הופכת אותו לחשוב ומיוחד עוד יותר.

סביב "איש מבוקש מאוד" ישנן הרבה ציפיות, לא רק מאחר וזהו ספר נוסף המבוסס על ספר של הסופר ג'ון לה קארה, סופר מוערך ומצליח שרבים מספריו עובדו לקולנוע בהצלחה ("החפרפרת", "הגנן המסור" ו"החייט מפנמה", הם רק חלק מהדוגמאות), אלא בעיקר כי זהו אחד הסרטים האחרונים של השחקן הנהדר שנפטר השנה- פיליפ סימור הופמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צבי הנינג'ה" – ביקורת

"צבי הנינג'ה".

"צבי הנינג'ה".

למרות שמייקל ביי לא הבמאי אלא המפיק, כבר הספקתי לשמוע אנשים שטוענים שהוא הרס להם הילדות (שוב). אז נכון, קשה להסתיר את חיבתי ליצירותיו, אבל במקרה של "צבי הנינג'ה" 2014, באמת שהתגובות מוגזמות בעיני. יש לכך שתי סיבות, ראשית, זהו סרט לילדים (כמו שהיו אותם סרטים שהמבוגרים של היום זוכרים): גיבוריו הם ארבעה צבים בגיל ההתבגרות, העלילה היא פשטנית ולינארית עם טוויסטים צפויים, הדמויות לא מורכבות וההומור נמוך. ושנית, לפחות במקרה של סדרת הסרטים הישנה, המקור עצמו לא היה מאבני היסוד של הקולנוע. זה קצת כמו שמעריצי סדרת הרובוטריקים של מייקל ביי יתלוננו עוד עשרים שנה שהרסו להם יצירה (אני כבר אהיה זקן מדי לכל הרעש הזה).

כאמור ביי הוא רק המפיק הפעם, כשאת מלאכת הבימוי הוא הפקיד אצל ג'ונתן ליבסמן. עם התמחות ברימייקים וסיקוולים ("זעם הטיטאנים", "המנסרים מטקסס: ההתחלה") ליבסמן מתאים כמו כיסוי עניים לצב נינג'ה. אי אפשר להגיד שביי לא היה מעורב בסגנון, אבל התוצאה הסופית היא מתונה יותר (וטוב שכך – אף אחד לא עושה ביי כמו שביי עושה). ליבסמן לא חסיד של פיצוצים כמו ביי, אבל כן שולט באופן מרהיב במרדפים: סצנה אחת בביוב החשוך והסגור והשנייה בשלג הלבן ובהיר עשויות באופן מדויק ומלהיב – כמו שמצפים מסרט אקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסע של מאה צעדים" – ביקורת

"מסע של מאה צעדים". הלן מירן.

"מסע של מאה צעדים". הלן מירן.

הדרמה הרומנטית "מסע של מאה צעדים" מביאה את סיפורה של משפחה הודית המתיישבת בכפר צרפתי קטן ומתעקשת לפתוח בו מסעדה הודית אותנטית. מה שעשוי היה להיות סרט חמוד על מפגש מצחיק בין תרבויות בוחר להיות דווקא שמאלץ סנטימנטלי וארוך מדי. אפילו ההשפעה המתבקשת של גרגורי רעב לנוכח צילומי האוכל היפים אינה משמעותית מאחר והפנטזיה הקולינרית נקברת עמוק תחת רומנטיקה שחוקה, צפויה ובסוף גם משעממת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »