במהלך השבוע שקדם לצפייה שלי בסרט "ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות", קראתי לו לא פעם בטעות "שר הטבעות" החדש. עכשיו, משאני כבר אחרי הצפייה בסרט, כנראה שהבלבול לא היה מקרי: יותר מקודמיו (למעשה קודמו; את הראשון בטרילוגיה הנוכחית לא ראיתי), הסרט החדש מרגיש כמו גרסה דהויה של הסרט המסיים בטרילוגיה המקורית. אם כי יאמר לזכותו שיש לו כמות סופית של סיומות – גם זה משהו.
הסרט ממשיך מהנקודה בה עצר הסרט הקודם: הדרקון סמאוג (קולו של בנדיקט קמברבאץ') התעורר משנתו ויוצא לתקוף עיר האגם. אנשי העיר בהנהגתו של בארד (לוק אוונס) מוצאים מקלט בעיירה נטושה בהרים הסמוכים. תורין (ריצ'ארד ארמיטאג') מוביל את חבורת הגמדים בחיפושים בתוך ההר אחר אבן הארקנסטון בעלת המשמעות הרבה לגמדים. לאט לאט תורין מאבד את שפיותו בחיפוש ומסרב לכבד את התחייבותו לבראד ואנשי האגם. בילבו באגינס (מרטין פרימן מסדרות הטלויזיה "שרלוק", "פארגו" ו"המשרד" הבריטי בין היתר) מנסה לפייס בין הצדדים, אבל תורין חצי משוגע חצי עקשן מסרב מעדיף לצאת לקרב בסגנון מצדה מול בני האדם והאלפים שגם רוצים חלק מההר.
מי שקורא כאן באופן קבוע, שם לב שיש לי אובססיה לא קטנה למארוול ושיטת המגה מותג שלהם. אבל בעוד שבהוליווד שכללו את זה לכדי מכונה להדפסת כסף, לא שם המציאו את זה. כמו דברים טובים אחרים, גם את זה המוח היהודי הביא לנו לפני. ובמקרה הזה, הרבה לפני. אני מדבר כמובן על התנ"ך. אחרי סיפורו של "נוח" והמבול, מגיע תורה של יציאת מצרים ב-"אקסודוס: אלים ומלכים". הנוכחות של אל כל יכול בסרטים הללו, הופך אותם לקרקע פורייה להפוך לסיפור על גיבור על, ונדמה של"אקסודוס" יש את כל הנדרש להיות סרט מארוול טיפוסי: כוחות על, גיבור מתייסר אל נוכח העבר שלו ולמרות שהוא לא יתום, הוא כן מגלה פרט מפתיע בנוגע להוריו (ספויילר לכל מי שלא היה בליל סדר מעולם) ושייסוריו גדלים לנוכח המשימה העומדת לפניו. הנמסיס הוא כזה עם חיבור אישי וכמובן שרק לסיפור הזה יש אינסוף סיקוולים ופריקוולים – כמו שאוהבים בהוליווד, אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה סצנה לאחר הקרדיטים שפספסתי עם שמואל הנביא.
"מר טרנר" של מייק לי הוא סרט ביוגרפי על הצייר הבריטי ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, הידוע כ-JMW Turner, שהתמחה בציורי נוף, בעיקר של כלי שייט ונמלים עם שמים נרחבים. לי סיפר שזהו פרויקט חייו, שלמעלה מ-20 שנה רצה לביים סרט על הצייר האנגלי האהוב עליו. הסרט יפה והמשחק מצוין אך הוא נמשך שעתיים וחצי והוא לא מספיק מעניין. אלא אם אתם מעריצים של הצייר – הביאו עלילה מהבית.
רוב סרטיו של מייק לי עוסקים באנשים ממעמד הביניים ומטה באנגלייה, ולרוב בהווה. תהליך העבודה שלו ייחודי בכך שאין תסריט שלם כתוב אלא רק דמויות ומתווה לעלילה, עם תקופת חזרות ארוכה ועבודת הכנה מעמיקה עם השחקנים שבה הוא והשחקנים הראשיים בונים ביוגרפיות שלמות לדמויות. זה עבד טוב ב"סודות ושקרים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפסטיבל קאן), "מותק של חיים" ובמידה מסוימת גם ב"עירום", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יוצאי הדופן מבחינת זמן ההתרחשות הם "ורה דרייק" שהיה עצוב ומדכא (בדמויות ובעלילה שלו כמו בכל סרטיו), ו"טופסי-טורווי" הצבעוני שעסק בצמד היוצרים גילברט וסאליבן. ממש לא אהבתי את הסרטים של לי בשנים האחרונות, ביניהם "עוד שנה" ו"חופשייה ומאושרת". את טרנר מגלם טימות'י ספול, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופתעתו בסרט ושיחק ב-6 סרטים קודמים של מייק לי (ב"סודות ושקרים" גילם את אחיה של ברנדה בלית'ן). בסרט מופיעים מספר שחקנים נוספים (בעיקר שחקניות) שכבר עבדו בעבר עם מייק לי.
ב"מר טרנר" יש דמות ראשית אניגמטית, רבת פנים, אך אין לה סיפור עלילתי שיחזיק את השעתיים וחצי של הסרט. כל השחקנים בכל התפקידים, מהראשי ועד המשניות ביותר, מושלמים, השחזור התקופתי מדויק (כולל של הנוף שהוא צייר), הצילום יפהפה, רק חסרה עלילה. כלומר, יש דמות ראשית ודמויות נוספות מעניינות, אך אין שום ציפייה למה שיקרה. הוא מצייר, הולך, חוזר, מתעצבן; הוא מצליח- האם הוא עשיר? מי קונה את התמונות שלו? האם הוא מפורסם כך שמזהים אותו ברחוב? אילו קשיים היו לו, אם בכלל? אשת בנותיו כועסת עליו אבל הוא מתמודד אִתה כמו שהוא מתמודד עם רוב הדברים: הוא שותק וגונח.
בבתי הקולנוע מוקרן כעת גם "התבגרות", סרט בן למעלה משעתיים וחצי וגם בו אין ממש "עלילה" לשמה: עוקבים אחרי 12 שנה בחיי הורים גרושים ושני ילדיהם (הייחוד בסרט, שהצופים נהנים ממנו יותר בידיעה שהסרט צולם לאורך 12 שנה, ורואים את הילד בן השש גדל להיות נער בוגר). אך במקרה של "מר טרנר", שגם מתפרש על פני שנים רבות, אין את הדבר הנוסף הזה של שינוי או התפתחות, זה עוד מאותו דבר, ועל אף שאני לא צריך שיסבירו כל דבר- יש פה יותר מדי דברים סתומים. סרט (היסטורי/על פי סיפור אמיתי) יכול לגרום לך לרצות לדעת ולקרוא יותר על האישיות או המאורע, אך במקרה הזה המסתורין שאופף את ההתרחשויות גרם לי לתהות מה בדיוק רצה לספר מייק לי. כמו כן, קשה להתעלם מהמוסיקה המעצבנת בסרט של גארי ירשון, שכתב מוסיקה לשני סרטים לפני כן, שניהם של מייק לי. ל"עוד שנה" היתה מוסיקה מתאימה, במקרה הזה היא צורמת, מרגיזה, לא נעימה – אולי כמו הדמות הראשית של הסרט, אז אם זו היתה כוונתו הוא הצליח, אבל זה לא עוזר לסרט כה ארוך שיש לו מוסיקה לא טובה.
קשה, כנראה, לעשות סרט טוב ומעניין על ציירים. טרם הופק סרט טוב על הצייר האהוב עליי, וינסנט ון גוך. "פרידה" על פרידה קאלו היה מרהיב בזכות היצריתיות של הבמאית ג'ולי טיימור ועזר שלציירת המכסיקאית, בגילומה של סלמה הייאק, היו חיים מרתקים וצבעוניים כתמונותיה. אך גם "באסקייה" הפחות ססגוני על ז'אן מישל באסקייה -בגילומו של ג'פרי רייט- היה נוגע ללב בזכות הרגישות של הבמאי ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").
שמועה שרצה באינטרנט אומרת שלקראת שנת 2034 מארוול סדרת סרטים המבוססת על שירבוטים שנעשו על קירות השירותים במשרדים הישנים שלהם בניו יורק. עד אז אנחנו נשאר עם "6 גיבורים", סרט אנימציה של אולפני דיסני המבוסס על (עוד) אחת היצירות של מארוול. בהתאם לשמו, גם הסרט מעט גנרי, ופרט לעיצוב ייחודי, אין בו ייחוד של ממש. נדמה שערבבו מכל סרט אפשרי כדי ליצור סרט שיתאים לכולם (אפילו הגיבור יתום – בכל זאת מארוול), וכתוצאה מכך יש הרגשה של תפסת מרובה לא תפסת.
הסרט מתרחש בעתיד לא ברור, בעיר סן פרנסוקיו – שכשמה כן היא: שילוב בין סן פרנסיסקו לטוקיו. גיבור הסרט, הירו בן ה-14, הוא גאון רובוטיקה שרואה בלימודים גבוהים בזבוז זמן ומעדיף לבלות זמנו בקרבות רובוטים. אבל לאחר שאחיו לוקח אותו למעבדה בה הוא לומד, הירו נדלק ורוצה להצטרף אל אחיו. הוא משתתף בתחרות שמהווה מין מבחן קבלה לאוניברסיטה, וההמצאה שלו – מיני רובוטים שנשלטים על ידי כוח המחשבה – מקנה לו תהילת עולם, כולל הצעה למכור את ההמצאה לתאגיד ענק. הירו בוחר להצטרף לאחיו, אך עוד בטרם נגמר הערב, אחיו נהרג בשרפה שפרצה באולם התחרות.
"ערבים רוקדים" הוא הסרט הראשון המבוסס על ספריו של הכותב המצליח סייד קשוע. בדומה לטור השבועי שלו בעיתון 'הארץ' או לסדרה לה הוא כותב את התסריט, "עבודה ערבית", גם הפעם הנושא הוא זהותו המבולבלת והחצויה של האזרח הערבי בחברה הישראלית. ספציפית, הפעם הגיבור הוא איאד, שאחרי ילדות מאושרת בטירה, נשלח על ידי הוריו לתיכון יהודי יוקרתי הרחק מהבית. המעבר יסדוק את הבועה המוגנת בה הוא חי ויאלץ אותו להכיר בזרות העמוקה שהוא נושא עמו. כשבמרכזה נושא חשוב ומורכב, הדרמה "ערבים רוקדים" נוגעת ללב אך מתקשה לרגש באמת.
במאי הסרט הוא ערן ריקליס ("שליחותו של הממונה על משאבי האנוש", "הכלה הסורית"), וכאמור, התסריט מבוסס על ספריו של סייד קשוע. למעשה התסריט של "ערבים רוקדים" הוא שילוב בין ספרו הראשון בעל אותו השם – קובץ סיפורים קצרים – לבין ספרו האחרון "גוף שני יחיד". הבחירה לשילוב מעט תמוהה, לא מכיוון שהתסריט אינו קוהרנטי או אחיד אלא מאחר ובאופן זה המוטיבציה לסרט פחות ברורה. הטון הדרמטי המרכזי בסרט הוא מתוך "גוף שני יחיד", בו הגיבור מתנסה בשאילת זהות בדיוק כפי שעושה גיבור הסרט, איאד. עם זאת, הסרט אינו פשוט עיבוד של ספר זה ויש בו תוספת של רקע וקטעים קומיים השאובים מקובץ הסיפורים של קשוע, "ערבים רוקדים", שדווקא ממנו נלקח שם הסרט.
"גאווה" הוא סרט נהדר, מצחיק ומרגש עד דמעות, עם צוות שחקנים מושלם. זהו סרט בריטי קלאסי על בני מעמד בינוני-נמוך דוגמת "ללכת עד הסוף" ו"בילי אליוט" (כולל כורי פחם שובתים), נושא רציני טבול בהומור רב, קצב טוב, דמויות נוגעות ללב והרבה שמחת חיים. היכונו למסחטת דמעות לא קטנה.
"גאווה" מבוסס על סיפור אמיתי והוסיפו דמויות בדיונות כדי להגביר את הדרמה והמתח. קבוצה של הומואים ולסבית מתאגדים כדי לתמוך ולאסוף כסף לטובת משפחות של כורי פחם ששובתים באנגליה בתחילת שנות ה-80. את קבוצת החברים מוביל צעיר בן כ-25 בשם מארק אשטון. הם בוחרים באקראי עיירה בוויילס שתזכה לתמיכתם. תושבי העיירה שמחים לקבל את הכסף, ופחות נלהבים לפגוש את הקבוצה של האנשים יוצאי הדופן שעומדים מאחוריו.
"השופט". רוברט דאוני ג'וניור משמאל, עם רוברט דובאל.
"שלום, אפשר בבקשה לקבל עדינות?"
"לא, אני מצטער, מדובר בבמאי של 'לדפוק חתונה', 'פרד קלואס' ו'חיים בהחלפה'."
בניגוד לסרטים שהוזכרו לעיל, "השופט" הוא סרט דרמה של דיויד דובקין ולא קומדיה, ובו שוב ושוב המצלמה מראים לנו (בתקריב) דברים שלא חייבים לראות (כמו הפטיש של השופט), וכל הזמן דמויות (בעיקר זו של רוברט דאוני ג'וניור) מסבירות מה הרגע ראינו, המקבילה הדרמטית לנתינת הסבר לבדיחה ששמענו. יש שתי סיבות לראות את הסרט ושתיהן מתחילות ברוברט: דאוני ג'וניור ודובאל. אך יש הרבה יותר סיבות לא לראות אותו.
הכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" היא אחת הכותרות הערמומיות שיוצרי קולנוע יכולים לשים בפתיחת סרט. מצד אחד היא מעניקה לסרט הילה שמה שאנחנו עומדים לראות הוא אמיתי, שהוא מבוסס על ה"מציאות" ובכך נותנת גושפנקא לכל מהלך או אפיון דמות. מצד שני, אנחנו הצופים משווים אותה תמיד למה היה ואיך הדמויות כל כך דומות למציאות. במקרה של סיפור לא כל כך מוכר כמו זה שב"פוקס קאצ'ר" החלק השני פחות רלוונטי, אבל עדיין, אנחנו מלאים יראת כבוד למה שהיה וכל דבר שלא מסתדר ניתן לפטור ב"מה אתה רוצה? ככה זה". אבל סרט לא מספר את עצמו, ונדרש תסריט ומהלך מובנה כדי שהדברים ייפלו במקומם או שייצרו אפקט דרמטי, ובנקודה זו "פוקס קאצ'ר" נכשל. שכן למרות הכבדות והרצינות של הסרט, שלא בהכרח קשורות להיותו "אמיתי", בעשייה הקולנועית הבסיסית שלו הוא יש משהו שלא עובד.
ואפשר לשים את האצבע בנקודה המדויקת בו הבנייה הדרמטית מתפוררת. רגע התפנית המרכזית בסרט, שמסמלת את ההידרדרות הגדולה של הדמויות, אינה מפותחת דיה, ומורגשת מודבקת ודידקטית מדי. הדמויות עוברות שינוי שההסבר שלהן תלוש מדי והתהליך שהן עוברות מהיר מדי. התוצאה היא חלק שני לא משכנע ויוצר תחושה של דרמה לשם הדרמה. לא אתפלא אם בעתיד בנט מילר במאי הסרט יוציא גרסת הארוכה בלפחות 40 דקות, הגרסה הכוללת את השינוי שהדמויות עוברות, ובכך תשנה את אופי הסרט לחלוטין. כזו שתצדיק את הארשת האפית שהסרט עוטה.
"פוקס-קצ'ר" הוא סרטו השלישי של הבמאי בנט מילר. אהבתי את סרטו הקודם, "מאניבול", ושנאתי את סרטו הראשון "קפוטה". את סרטו החדש כתב דן פאטרמן (יחד עם אי. מקס פריי) שהיה אחראי גם לעיבוד של "קפוטה". כמו שני הסרטים הקודמים של מילר, "פוקס-קצ'ר" מבוסס על סיפור אמיתי, וכמוהם צפוי להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, על המשחק וכנראה שבקטגוריות נוספות.
אמנם יש כמעט חודשיים עד סוף השנה אך אני כבר יכול להכריז ש"קרניים" הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי בקולנוע ב-2014. יכול להיות שיש סרטים גרועים ממנו שנמנעתי מהם מראש, ובכל מקרה זה הסרט שבמהלכו קרצה לי מאוד המחשבה לקום מהכיסא ולצאת. הבסיס של הסרט, על פניו, בעל פוטנציאל, אבל אין לו טון ברור, הרעיונות הטובים שכבר ישנם מפוספסים לחלוטין, יש פלאשבקים מיותרים, זה לא מותח, זה לא מצחיק. שום דבר לא עובד כמו שצריך בסרט האיום הזה.
כשמכנים סרט (או כל יצירת אמנות למעשה) כיומרני, הדבר בדרך כלל נחשב כמשהו שלילי. אך יומרנות היא לרוב תוצאה של שאיפה להגיע להישגים גדולים, כך שניתן להתייחס אליה בסלחנות מסוימת. כשיוצר כמו כריסטופר נולאן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מספק יצירות מופת – די ברור שהיומרה היא בעלת כיסוי. אז כן, "בין כוכבים" סרטו החדש של נולאן לא חף מיומרנות, אבל אני רוצה להאמין שזה כתוצאה מהתמודדות של יוצר ענק עם נושא מורכב. זהו אינו סרטו הטוב ביותר של נולאן, ובטח לא סרט שלם וחסר פגמים, אבל המקומות בהם הוא כושל הם כאלו בהם הוא שאף רחוק וגבוה.
נולאן (טרילוגיית "האביר האפל", "התחלה") הוא אחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד כיום. בין היתר הפיק את "איש הפלדה" וההמשך שלו הצפוי ב-2016. בנוסף לכך הוא גם אחד הבמאים המקוריים והייחודים הפועלים. למי שלא מכיר את נולאן, יש ביצירותיו (שאת רובם הוא כתב עם אחיו ג'ונתן) שני מאפיינים שחוזרים על עצמם באופן קבוע, בכל הסרטים. הראשון הוא מורכבות עלילתית שמחייבת את הצופה לעבוד כדי להבינם ("ממנטו", "יוקרה"). "בין כוכבים" לא שונה, רק שהפעם המורכבות היא לא באופן הסיפור אלא נובעת בעיקרה מהתכנים המדעיים של הסרט.
במותחן "נעלמת", הבמאי דיויד פינצ'ר משתמש בכישורי הבימוי ועיצוב הסצינות המוצלחים שלו ושל הצוות שלו (ביחוד הסגנון והמוסיקה), ומצליח למתוח את העלילה הראשונית שלו גם אל מעבר הרצוי. הכל נסלח כאשר הטוויסט הברור כבר מרגע לא מאוחר מדי, הולך ומתעצב בצורה מקורית למדי.
לפינצ'ר יש ברזומה את הסרטים הנהדרים "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", אבל כבר כמה איטרציות שלא התלהבתי מסרטיו של פינצ'ר, בלשון המעטה. "זודיאק" סימן את המעבר הזה – סרט ארוך מדי שהפואנטה שלו משעממת – וכמוהו גם היו סרטיו הבאים, כדוגמת "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון". ב"נעלמת" ענין האורך נשאר (149 דקות!) אבל לפחות הרעיונות של הסרט לא מעייפים את הצופה כבר בשלושת-רבעי הדרך – דווקא להיפך.
