"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #1
בתקופה בה כל דבר חייב להיות הכי טוב, הכי מדהים או לחילופין הכי גרוע, הכי נוראי, יש משהו מיוחד בלהיות סתמי. אבל אפילו את זה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" לא מצליח לעשות היטב. הוא פשוט לא מעניין. במילה אחת: פרווה. בשתי מילים פרווה (של) צ'ואי. לא שציפיתי להרבה מהדמות. כמו כל הדמויות ב"מלחמת הכוכבים" – רובן לא מעניינות – הן סמל לדברים. זה נכון לכל הגיבורים של כל הטרילוגיות: אנאקין, לוק וריילי ועל אחת כמה וכמה לדמויות המשנה כמו האן סולו. הבעיה שהסרט מנסה לבנות מיתוס ועומק סביב דמותו של האן אבל הכול כל כך צפוי וברור. כל טוויסט או מטאפורה אפשריים ברורים. הכול נשאר על פני השטח ובלי תחכום.
יתכן והסיבה לכך היא חילופי הגברי: רון האוורד ("התופת", "וילו והנסיכה") החליף את פיל לורד וכריסטופר מילר ("רחוב ג'אמפ 21" וההמשך שלו וכן "לגו:הסרט") שהוכיחו שהם יכולים לקחת מותג ישן ולהפוך אותו למעניין ומצחיק – וזה כל מה שהיה חסר בסרט הזה. לא נדרש הרבה כדי להפוך סרט שהדמות הראשית בו היא אחת הדמויות האהודות בתולדות הקולנוע ומשחק בו האיש הכי מגניב באמריקה כעת (דונלד גלובר) ועדיין האוורד הצליח בכך.












