"מקווין".
פסטיבל דוקאביב 2018 – "מקווין" הוא סרט תיעודי על חייו של מעצב האופנה לי אלכסנדר מקווין שנפטר לפני שמונה שנים, לאחר קריירה מצליחה שופעת תצוגות אופנה מיוחדות ופרובוקטיביות. רובו של הסרט מעניין מאוד וחושף את המנועים שדחפו אותו לנתיב שסלל לעצמו בעולם המקצועי. מוצגות בסרט שלל יצירותיו של מקווין שילהיבו חובבי אומנות בכלל, וחובבי אופנה בפרט.
הסרט מציג באופן ליניארי את סיפור חייו של מקווין דרך ראיונות עם בני משפחה, חברים, עמיתים ומבקרי אופנה. הסרט מחולק למקטעים לפי הפרקים בחייו, שככל שהם מתקדמים מתרכזים בחייו המקצועיים, ובהלימה גם למקטעים קוראים בשמות תצוגות האופנה שהפיק באותו הזמן. זהו תענוג צרוף לצפות באומנות שיצר באמצעות הבגדים והשימוש במימד הויזואלי בשביל לייצר משהו רענן בעולם האופנה המקובע יחסית. הוא מוצג כאדם שהיה בו דחף לחדש, וגם לזעזע, להמציא את עצמו מחדש ולשאוב השראה מכל מקום. הסרט מגולל את האבולוציה שלו כיוצר וכאדם באופן מקיף יחסית. דואגים להראות את הצדדים הפחות יפים באישיותו כהיפוך לקולקציות הנהדרות שיצר.
הראיונות בסרט ערוכים ביחד עם קטעי ארכיון בתשומת לב לפרטים הקטנים. ניכר שדאגו לקצר את המרואיינים איפה שצריך, ובכך נמנעו דקות ארוכות של השתפכות על המעצב הנודע. רובם ככולם דאגו לתאר את הרגישות של מקווין, הנאמנות הבלתי מתפשרת לעצמו ולמה שהוא מייצג והעוצמות והסחף שהקיפו אותו ביצירה ובקשרים הבין אישיים שלו. בנוסף לתיעוד מתצוגות האופנה ואירועים מיוחדים המצולמים ציבורית, מוצגים גם מספר קטעי וידאו בהם מקווין צולם במצלמה ביתית בסביבת חברים. זוהי גישה נדירה, אם כי קצרה ומצומצמת מאוד, לדמותו הצבעונית. כל המרכיבים בסרט יוצרים תמונה בהירה למדי בנוגע לאישיותו של מקווין.
"מקווין".
הסרט בוים של ידי שני במאים, איאן בוינו ופיטר אטדגי, שאמנם לא חדשים בעולם הקולונוע, אך כמעט ללא ניסיון בבימוי. למרות זאת הם מצליחים להביא את סיפור חייו באופן ברור ויחסית מקיף. בסרט גילויים של חלקים פרטיים מחייו של מקווין, הכוללים לא מעט ריבים מקצועיים ואישיים, ובמומחיות צמד הבמאים מצליח להימנע מלצבוע את הסרט בצבע צהוב מדי. הקצב של הסרט הוא מדויק (ברובו), לא מהיר מדי, אך גם לא איטי, ושומר במהלכו על המתח (למרות הסוף הידוע מראש). לקראת סוף הסרט המתח קצת משתחרר וישנה הרגשה של מריחת הסרט ללא צורך.
הגרפיקה בסרט מיוחדת, וישנם קטעי מעבר שמשולבים ביחד עם הראיונות ששוברים את חדות החלפת הנושא. קטעי המעבר משקפים את התקדמות מהלך החיים של המעצב, אך עם הזמן, הקטעים האלו מתחילים לחזור על עצמם מבחינה רעיונות, ולקראת הסוף הופכים לקיטשיים ביותר. המוסיקה הנהדרת המלווה את הסרט נכתבה בידי המלחין מייקל נימן ומהווה חלק בלתי נפרד מהנימה והאווירה של הסרט.
האם אלכסנדר מקווין היה אוהב את הסרט שעשו עליו? סביר להניח שלא. הסרט טוב מאוד, אבל לא פורץ דרך, כמו שדאג מקווין להישאר כל חייו. הוא מציג זווית מעולם האופנה ומעשיר במידע, מבלי להכביד, למרות שנוגע בנושאים כבדים. מלבד צופים שאין בהם שביב של משיכה לעולם היצירה, כדאי בהחלט לצפות בסרט.
דירוג: 
מקווין (בריטניה, 2018)
בימוי: איאן בוינו, פיטר אטדגי | תסריט: פיטר אטדגי | הפקה: איאן בונהוט
קדימון: