"פוקס-קצ'ר". צ'אנינג טאטום, סטיב קארל
"פוקס-קצ'ר" הוא סרטו השלישי של הבמאי בנט מילר. אהבתי את סרטו הקודם, "מאניבול", ושנאתי את סרטו הראשון "קפוטה". את סרטו החדש כתב דן פאטרמן (יחד עם אי. מקס פריי) שהיה אחראי גם לעיבוד של "קפוטה". כמו שני הסרטים הקודמים של מילר, "פוקס-קצ'ר" מבוסס על סיפור אמיתי, וכמוהם צפוי להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, על המשחק וכנראה שבקטגוריות נוספות.
"קרניים". דניאל רדקליף.
אמנם יש כמעט חודשיים עד סוף השנה אך אני כבר יכול להכריז ש"קרניים" הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי בקולנוע ב-2014. יכול להיות שיש סרטים גרועים ממנו שנמנעתי מהם מראש, ובכל מקרה זה הסרט שבמהלכו קרצה לי מאוד המחשבה לקום מהכיסא ולצאת. הבסיס של הסרט, על פניו, בעל פוטנציאל, אבל אין לו טון ברור, הרעיונות הטובים שכבר ישנם מפוספסים לחלוטין, יש פלאשבקים מיותרים, זה לא מותח, זה לא מצחיק. שום דבר לא עובד כמו שצריך בסרט האיום הזה.
גאולה נוני. צילום: יוני המנחם
השחקנית הישראלית גאולה נוני הלכה הלילה (בין ראשון לשני) לעולמה בבית החולים איכילוב, לאחר מאבק במחלה קשה, והיא בת 72.
נוני נולדה ב-1942 ברמת גן. בתום שירותה הצבאי, למדה באירופה ריקוד ומשחק. עם שובה לארץ, הופיעה בסרט המצליח "איי לייק מייק" (1961) ושנה מאוחר יותר בתפקיד הראשי במחזמר "אירמה לה דוס" של תיאטרון הבימה. ב-1964 הופיעה בסרט המצליח "סלאח שבתי", ואחריו הופיעה בכעיקר בקומדיות דוגמת "פיצוץ בחצות" (1966), "צ'רלי וחצי" (1974) ו"משפחת צנעני" (1976). לצד זאת, המשיכה גם להופיע על הבמות בתיאטרון הבימה, הקאמרי, באר שבע, סמבטיון וזירה. היא הופיעה ב"קומדיה של טעויות", "אחרון ימיה", "הימים הכי טובים" ועוד.
בשנות השמונים למדה פדגוגיה מכוונת לבתי ספר למשחק בוינה שבאוסטריה, והשתתפה בהפקות מקומיות. בסוף אותו עשור הופיעה בסרט "אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב" (1989), ואז ב"נשים" (1996), "פעמיים בוסקילה" (1998), "סימה וקנין מכשפה" (2003) וגם בסדרה "בלו נטלי". בתיאטרון הופיעה בשנים האחרונות בהצגות "הצמה של אבא", "ג'וני הלך" וב"חורף מתחת לשולחן".
היא הותירה אחריה בת, העיתונאית שרון נוני, ושלושה נכדים.
"אפס ביחסי אנוש". דאנה איבגי, נלי תגר.
לפני חודשיים נערך "יום הקולנוע הישראלי" בו סרטים ישראלים הוקרנו ברשתות הקולנוע הגדולות בארץ במחיר כרטיס של 10 ש"ח בלבד. התאחדות ענף הקולנוע אספה את הנתונים והסכימה לשתף איתנו מי היו שוברי הקופות הגדולים של השנה – אילו סרטים היו המצליחים ביותר ביום הזה ומכרו את מירב הכרטיסים. די מדהים לגלות שביום אחד הצליחו הסרטים המדוברים ביותר למכור יותר כרטיסים ממה שבדרך כלל יצליחו סרטים ישראלים למכור בסוף שבוע שלם. אם חשבתם שיהיה מדובר באלפים בודדים לכל סרט – חשבו שוב: "אפס ביחסי אנוש" מוביל עם כ-27 אלף כרטיסים.
שוברי הקופות של יום הקולנוע הישראלי 2014:
"אפס ביחסי אנוש", כ-27 אלף כרטיסים
"זינוק בעליה", כ-19 אלף כרטיסים
"שושנה חלוץ מרכזי", כ-14 אלף כרטיסים
"מיתה טובה", כ-9,000 כרטיסים
"גאליס: המסע לאסטרה", כ-7,000 כרטיסים
בסך הכל נמכרו כ-110 אלף כרטיסים.
ביום הקולנוע הישראלי 2014 השתתפו 21 סרטים ישראלים, מהם רק 7 היו סרטים שהוקרנו עוד טרם לכן בבתי הקולנוע. מתוך שבעה אלו, ארבעה היו שוברי הקופות הגדולים; והחמישי הנוסף הוא "מיתה טובה" שהופץ כחודש מאוחר יותר לאקרנים.
אם נכיר בגבול התחתון של "גאליס" כגבול לא רם מדי ליום מבצע מיוחד (ועוד יום חמישי) – העובדה שרק ארבעה סרטים עקפו אותו היא מעניינת. הקהל לא התרשם מפסטיבלים ומפרסים (יעידו זוכי פסטיבל ירושלים כמה ימים קודם לכן: "פרינסס" ו"גט" שלא נכנסו לרשימה) אבל גם לא מז'אנר ("ערבים רוקדים" הקומי ו"כיפה אדומה" האקשני לא נכנסו גם הם לרשימה), ולכן ניכר שהקהל נהר בעיקר לסרטים ששמע עליהם והכיר. דבר מענין לשים לב אליו בשנה הבאה. מענין היה לראות האם הקדמת הבכורה של "גט" והשבחים המהדהדים להם זכה היו מושכים את מכירות הכרטיסים עוד יותר מעלה? האם בעתיד מפיצים יחליטו להוציא את הסרטים הישראלים שלהם לקולנוע לפני יום הקולנוע כדי לרכב על ההצלחה?
"בין כוכבים". מתיו מקונוהיי, אן האת'וואי.
כשמכנים סרט (או כל יצירת אמנות למעשה) כיומרני, הדבר בדרך כלל נחשב כמשהו שלילי. אך יומרנות היא לרוב תוצאה של שאיפה להגיע להישגים גדולים, כך שניתן להתייחס אליה בסלחנות מסוימת. כשיוצר כמו כריסטופר נולאן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מספק יצירות מופת – די ברור שהיומרה היא בעלת כיסוי. אז כן, "בין כוכבים" סרטו החדש של נולאן לא חף מיומרנות, אבל אני רוצה להאמין שזה כתוצאה מהתמודדות של יוצר ענק עם נושא מורכב. זהו אינו סרטו הטוב ביותר של נולאן, ובטח לא סרט שלם וחסר פגמים, אבל המקומות בהם הוא כושל הם כאלו בהם הוא שאף רחוק וגבוה.
נולאן (טרילוגיית "האביר האפל", "התחלה") הוא אחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד כיום. בין היתר הפיק את "איש הפלדה" וההמשך שלו הצפוי ב-2016. בנוסף לכך הוא גם אחד הבמאים המקוריים והייחודים הפועלים. למי שלא מכיר את נולאן, יש ביצירותיו (שאת רובם הוא כתב עם אחיו ג'ונתן) שני מאפיינים שחוזרים על עצמם באופן קבוע, בכל הסרטים. הראשון הוא מורכבות עלילתית שמחייבת את הצופה לעבוד כדי להבינם ("ממנטו", "יוקרה"). "בין כוכבים" לא שונה, רק שהפעם המורכבות היא לא באופן הסיפור אלא נובעת בעיקרה מהתכנים המדעיים של הסרט.
"נעלמת". בן אפלק, רוזמונד פייק.
במותחן "נעלמת", הבמאי דיויד פינצ'ר משתמש בכישורי הבימוי ועיצוב הסצינות המוצלחים שלו ושל הצוות שלו (ביחוד הסגנון והמוסיקה), ומצליח למתוח את העלילה הראשונית שלו גם אל מעבר הרצוי. הכל נסלח כאשר הטוויסט הברור כבר מרגע לא מאוחר מדי, הולך ומתעצב בצורה מקורית למדי.
לפינצ'ר יש ברזומה את הסרטים הנהדרים "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", אבל כבר כמה איטרציות שלא התלהבתי מסרטיו של פינצ'ר, בלשון המעטה. "זודיאק" סימן את המעבר הזה – סרט ארוך מדי שהפואנטה שלו משעממת – וכמוהו גם היו סרטיו הבאים, כדוגמת "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון". ב"נעלמת" ענין האורך נשאר (149 דקות!) אבל לפחות הרעיונות של הסרט לא מעייפים את הצופה כבר בשלושת-רבעי הדרך – דווקא להיפך.
"חיית הלילה". ג'ייק ג'ילנהול.
"חיית הלילה" הוא סרט דרמה העוקב אחרי בחור בשם לו בלום (ג'ייק ג'ילנהול) שמתאהב ברעיון להפוך לצלם חדשות חוץ מקצועי עצמאי בלוס אנג'לס. כלומר, הוא מכיר, מתנסה ולומד איך ומה צריך לעשות כדי להשיג צילומים של תאונות וזירות פשע שיוכל למכור לטלוויזיה.
"חיית הלילה" הוא סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי דן גילרוי ובחלקו הראשון של הסרט מראים יפה ובלי דיאלוגים מיותרים את תהליך הלימוד של לו וההתקדמות שלו בנושא ההו-כה-אמריקאי של צלמים עצמאיים שמוכרים חומרים חדשותיים מצולמים לערוצי הטלוויזיה הרבים-מספור שיש בלוס אנג'לס וצריכים למלא שעות על גבי שעות של תכניות אקטואליה.
"זעם". בראד פיט.
"זעם" הוא השם של טנק שצוותו האמריקאי נלחם בלב שטח גרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. זהו סרט מלחמה שלא מבוסס על סיפור אמיתי מסוים או דמויות מהמציאות. קטעי הלחימה בו טובים, הקטעים בין אנשי צוות הטנק סבירים, הסרט מעניין ולא עמוס בקלישאות, אך אין פה סיפור מעבר למה שרואים, כלומר: זה סיפור מלחמה שגרתי ומקבלים את מה שמצפים ושום דבר מעבר לכך. חוץ מזה, שימו לב שיש מספר קטעים עם אלימות גרפית (מה שמבדיל אותו מסרטי המלחמה של הוליווד הישנה).
דרך טובה לפתוח סרט (או סדרה) היא בהצגת דמות חדשה בעיר חדשה או במשרה חדשה. במקרה הזה מדובר בנורמן, איש צוות צעיר מאוד ולא-מיומן לתפקיד שלו בתוך צוות טנק מלוכד. הטנק המדובר הוא של הצבא האמריקאי, המלחמה היא מלחמת העולם השנייה, המקום הוא אזור כפרי בגרמניה והזמן הוא לקראת סוף המלחמה.
יום הקולנוע Movie Time, בו כרטיסי קולנוע נמכרים ב-10 ש"ח.
התאחדות ענף הקולנוע בישראל מדווחת כי ב"יום הקולנוע, Movie Time" לשנת 2014, במסגרתו כרטיסי הקולנוע עלו 10 ש"ח, נמכרו כ-175,00 כרטיסים. זוהי השנה השניה בלבד של הפרויקט, ומספר הכרטיסים שנמכרו גדל ב-25 אלף מאשתקד (כ-17 אחוזים).
ביום הקולנוע נמכרים כרטיסי הקולנוע הרגילים במחיר של 10 ש"ח, ואילו כרטיסי התלת מימד עולים 14 ש"ח. תוספת עמלת הכרטיס ברכישה מנוחיות הבית לא הרתיעה רבים מעם ישראל (עם ביקוש כזה, מי ישאיר את גורל המושב שלו למזל?) ו-80 אלף כרטיסים נמכרו כבר במכירה המוקדמת (שנפתחה ביום שלישי). ביום הקולנוע עצמו (ה', 23.10), שבו החלו הקרנות סרטים כבר בשעה 11 בבוקר, חצה מספר הכרטיסים שנמכרו את רף מאה אלף הכרטיסים, ובשעה 19:00 כבר עמד המספר על 165 אלף (עליה של כ-10 אחוזים מאשתקד). היום נסגר כאמור, לאחר שחלק מבתי הקולנוע אף הוסיפו הקרנות לאחר חצות, עם כ-175 אלף כרטיסים שנמכרו.
התאחדות ענף הקולנוע פירסמה עוד כמה נתונים מעניינים על הדרך: בשנת 2012 נמכרו כ-13 מיליון כרטיסים לקולנוע, בשנת 2013 נמכרו כ-14 מיליון, ואילו בהתאחדות צופים גידול ל-15 מיליון בשנת 2014 הנוכחית (זאת על אף שבארה"ב, דווקא הצפי הוא ירידה במכירות).
"מנפאואר". יוסי מרשק. צילום: ורד אדיר
טעון באג'נדה חברתית מובהקת ואסתטיקה ומשחק משובחים – הסרט הישראלי "מנפאואר" הוא דרמה חברתית שמתקשה לנסוק מעבר ל"נושא חשוב". יש לו הרבה נקודות חיוביות מכל המקצועות המשתתפים בהכנת הסרט, מלבד התסריט, העוסק בדמויות שגרתיות שמקדמות את האג'נדה, מבלי דיון ממשי בשאלת הנושא החשוב של היטמעותם של עובדים זרים בישראל.
את הסרט כתב וביים נעם קפלן, שברזומה שלו הסרט הקצר "צווארון כחול לבן" (2004), הראשון לבית הספר סם שפיגל שהופץ באופן סדיר בבתי הקולנוע בארץ (לימים יעשו כן גם בוגרי בית הספר עודד בן-נון ומיכל ברזיס עם "איה"). "צווארון" זכה בפרס חביב הקהל של פסטיבל קרלובי וארי, ולסרט הביכורים העלילתי שלו "מנפאואר" בחר קפלן לקבץ שוב את שותפיו ליצירה, הצלם עידו סוסקולני והעורך אפי כהן ורטש.
"זינוק בעליה". שלמה בראבא, איתי טיראן ורותם זיסמן-כהן. צילום: יוני המנחם
"זינוק בעליה" הוא סרט קליל ויעיל מהסוג שצריך לעודד בקולנוע הישראלי: נגיש לקהל הרחב, לא טיפשי לחלוטין, ומעביר את הזמן בהנאה ובחיוך. מפתיע לגלות שמככב כאן איתי טיראן, נסיך התיאטרון המהולל, שאינו מרבה כלל להופיע על המסך הגדול בשנים האחרונות, ואינו מגלם ניצול שואה או חיל מסוג כלשהו.
את הסרט ביים אורן שטרן על פי תסריט של ריקי שולמן, וזהו לשניהם סרט ביכורים באורך מלא. שיתוף הפעולה הקודם בינהם היה במסגרת רצועת 'ראשון בדרמה' בסרט הטלויזיה "להשתחרר מסוזי". לשניהם גם סרט נוסף במסגרת 'ראשון בדרמה' – הוא עם "הדמעות של אמסלם" לפי תסריט של רשף לוי; והיא עם "תושב"ע בקרית שמונה" שביים יובל גרנות. לניסיון הזה עם קומדיות קלילות יש ביטוי באופי הנעים של "זינוק בעליה", שמצליח להנחיל הנאה בצופיו גם מבלי רוח שטות וגיחוך על עצמו.
"אהבה היא מוזרה". ג'ון לית'גו, אלפרד מולינה
על הנייר "אהבה היא מוזרה" נשמע מעניין, אולי, אך מדובר בסרט משעמם ומשמים, מעצבן ומרגיז, שמבוים וכתוב רע. במקום להתמקד בסיפור של הזוג במרכז העלילה, הסרט מתפזר ולא ממש מספר שום סיפור. השחקנים (הטובים) כנראה רק קראו את תקציר הפרויקט כשחתמו עליו.