מי שקורא כאן באופן קבוע, שם לב שיש לי אובססיה לא קטנה למארוול ושיטת המגה מותג שלהם. אבל בעוד שבהוליווד שכללו את זה לכדי מכונה להדפסת כסף, לא שם המציאו את זה. כמו דברים טובים אחרים, גם את זה המוח היהודי הביא לנו לפני. ובמקרה הזה, הרבה לפני. אני מדבר כמובן על התנ"ך. אחרי סיפורו של "נוח" והמבול, מגיע תורה של יציאת מצרים ב-"אקסודוס: אלים ומלכים". הנוכחות של אל כל יכול בסרטים הללו, הופך אותם לקרקע פורייה להפוך לסיפור על גיבור על, ונדמה של"אקסודוס" יש את כל הנדרש להיות סרט מארוול טיפוסי: כוחות על, גיבור מתייסר אל נוכח העבר שלו ולמרות שהוא לא יתום, הוא כן מגלה פרט מפתיע בנוגע להוריו (ספויילר לכל מי שלא היה בליל סדר מעולם) ושייסוריו גדלים לנוכח המשימה העומדת לפניו. הנמסיס הוא כזה עם חיבור אישי וכמובן שרק לסיפור הזה יש אינסוף סיקוולים ופריקוולים – כמו שאוהבים בהוליווד, אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה סצנה לאחר הקרדיטים שפספסתי עם שמואל הנביא.
"מר טרנר" של מייק לי הוא סרט ביוגרפי על הצייר הבריטי ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, הידוע כ-JMW Turner, שהתמחה בציורי נוף, בעיקר של כלי שייט ונמלים עם שמים נרחבים. לי סיפר שזהו פרויקט חייו, שלמעלה מ-20 שנה רצה לביים סרט על הצייר האנגלי האהוב עליו. הסרט יפה והמשחק מצוין אך הוא נמשך שעתיים וחצי והוא לא מספיק מעניין. אלא אם אתם מעריצים של הצייר – הביאו עלילה מהבית.
רוב סרטיו של מייק לי עוסקים באנשים ממעמד הביניים ומטה באנגלייה, ולרוב בהווה. תהליך העבודה שלו ייחודי בכך שאין תסריט שלם כתוב אלא רק דמויות ומתווה לעלילה, עם תקופת חזרות ארוכה ועבודת הכנה מעמיקה עם השחקנים שבה הוא והשחקנים הראשיים בונים ביוגרפיות שלמות לדמויות. זה עבד טוב ב"סודות ושקרים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפסטיבל קאן), "מותק של חיים" ובמידה מסוימת גם ב"עירום", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יוצאי הדופן מבחינת זמן ההתרחשות הם "ורה דרייק" שהיה עצוב ומדכא (בדמויות ובעלילה שלו כמו בכל סרטיו), ו"טופסי-טורווי" הצבעוני שעסק בצמד היוצרים גילברט וסאליבן. ממש לא אהבתי את הסרטים של לי בשנים האחרונות, ביניהם "עוד שנה" ו"חופשייה ומאושרת". את טרנר מגלם טימות'י ספול, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופתעתו בסרט ושיחק ב-6 סרטים קודמים של מייק לי (ב"סודות ושקרים" גילם את אחיה של ברנדה בלית'ן). בסרט מופיעים מספר שחקנים נוספים (בעיקר שחקניות) שכבר עבדו בעבר עם מייק לי.
ב"מר טרנר" יש דמות ראשית אניגמטית, רבת פנים, אך אין לה סיפור עלילתי שיחזיק את השעתיים וחצי של הסרט. כל השחקנים בכל התפקידים, מהראשי ועד המשניות ביותר, מושלמים, השחזור התקופתי מדויק (כולל של הנוף שהוא צייר), הצילום יפהפה, רק חסרה עלילה. כלומר, יש דמות ראשית ודמויות נוספות מעניינות, אך אין שום ציפייה למה שיקרה. הוא מצייר, הולך, חוזר, מתעצבן; הוא מצליח- האם הוא עשיר? מי קונה את התמונות שלו? האם הוא מפורסם כך שמזהים אותו ברחוב? אילו קשיים היו לו, אם בכלל? אשת בנותיו כועסת עליו אבל הוא מתמודד אִתה כמו שהוא מתמודד עם רוב הדברים: הוא שותק וגונח.
בבתי הקולנוע מוקרן כעת גם "התבגרות", סרט בן למעלה משעתיים וחצי וגם בו אין ממש "עלילה" לשמה: עוקבים אחרי 12 שנה בחיי הורים גרושים ושני ילדיהם (הייחוד בסרט, שהצופים נהנים ממנו יותר בידיעה שהסרט צולם לאורך 12 שנה, ורואים את הילד בן השש גדל להיות נער בוגר). אך במקרה של "מר טרנר", שגם מתפרש על פני שנים רבות, אין את הדבר הנוסף הזה של שינוי או התפתחות, זה עוד מאותו דבר, ועל אף שאני לא צריך שיסבירו כל דבר- יש פה יותר מדי דברים סתומים. סרט (היסטורי/על פי סיפור אמיתי) יכול לגרום לך לרצות לדעת ולקרוא יותר על האישיות או המאורע, אך במקרה הזה המסתורין שאופף את ההתרחשויות גרם לי לתהות מה בדיוק רצה לספר מייק לי. כמו כן, קשה להתעלם מהמוסיקה המעצבנת בסרט של גארי ירשון, שכתב מוסיקה לשני סרטים לפני כן, שניהם של מייק לי. ל"עוד שנה" היתה מוסיקה מתאימה, במקרה הזה היא צורמת, מרגיזה, לא נעימה – אולי כמו הדמות הראשית של הסרט, אז אם זו היתה כוונתו הוא הצליח, אבל זה לא עוזר לסרט כה ארוך שיש לו מוסיקה לא טובה.
קשה, כנראה, לעשות סרט טוב ומעניין על ציירים. טרם הופק סרט טוב על הצייר האהוב עליי, וינסנט ון גוך. "פרידה" על פרידה קאלו היה מרהיב בזכות היצריתיות של הבמאית ג'ולי טיימור ועזר שלציירת המכסיקאית, בגילומה של סלמה הייאק, היו חיים מרתקים וצבעוניים כתמונותיה. אך גם "באסקייה" הפחות ססגוני על ז'אן מישל באסקייה -בגילומו של ג'פרי רייט- היה נוגע ללב בזכות הרגישות של הבמאי ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").
הוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב 2015 שיתקיים בלוס אנג'לס בעוד חודש. את הטקס ינחו בפעם השלישית ברציפות (והאחרונה) טינה פיי ואיימי פוהלר. המועמדים בקטגוריות של הקולנוע זהים כמעט לחלוטין לאלו של פרסי איגוד השחקנים שפורסמו אתמול.
השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה
בנידיקט קאמברבץ', "משחק החיקוי"
אדי רדמיין, "התיאוריה של הכול"
סטיב קארל, "פוקס-קצ'ר"
ג'ייק ג'ילנהול, "חיית הלילה"
דיויד אויילו, "סלמה"
פסטיבל דוקאביב לסרטי תעודה, יגיע לראשונה גם לירוחם בנגב, ויצטרף לפסטיבל בגליל ולפסטיבל הראשי בתל אביב. פסטיבל 'דוקאביב נגב' הראשון ישים דגש על הקהילות והקהלים שמרכיבים את העיר ירוחם, החיבור בינהם, והיחוד שלהן. הסרטים שנבחרו עוסקים בשאלות של זהות, וביחוד זהות מזרחית.
את 'דוקאביב נגב' יפתח הסרט "טינריר ירושלים – קולות מהמלאח" המתחקה אחר זיכרונותיהם של מוסלמים ויהודים מהרי האטלס שבמרוקו המתגעגעים לחיי השכנות והשיתוף ששררו ביניהם עד לעלייתם של היהודים. לאחר הקרנת סרט הפתיחה תתקיים הופעה של המוסיקאית נטע אלקיים, שאביה הוא יליד טינריר. עוד יתקיימו בפסטיבל: מפגש עם מאור זגורי, יוצר הסדרה המצליחה "זגורי אימפריה"; כיתת אמן עם הבמאי יליד ירוחם, דוד דרעי ("אבודים", "תקוות גדולות"); ויוקרן לראשונה פרק מהסדרה הדוקומנטרית "מקום בצמרת" של ניסן שור ("הינשופים"), העוסק בתולדות הפופ המזרחי.
הסרט הישראלי "גרינלנד" של אורן גרנר התקבל לתחרות הסרטים הקצרים הבינלאומיים של פסטיבל סאנדנס 2015. הוא יתחרה בקטגוריה מול סרטים מסין, מקסיקו, קנדה, יוון, גרמניה ועוד.
הסרט מתאר מהלך יום אחד בו אורן אורז חפצים בבית הוריו, לקראת מעבר עם בת זוגו לדירה חדשה בתל אביב. כמו תמונת פולרויד החושפת את גווניה אט אט, כך מבקש הסרט ליצור נפח ומורכבות של מערכת יחסים ופרידה, כאשר עבר, הווה ועתיד נפגשים בחלל אחד שהוא הבית.
עלילת הסרט מספרת על סטודנט בן 30 (גפן עצמו) שנקרא למילואים במבצע 'צוק איתן'. במהלך הלחימה, הנגמ"ש שבו הוא נמצא סופג טיל, והוא השורד היחיד. כשהוא שב מהמבצע לשגרת היום, הוא חוזר אדם אחר – הוא בטוח שהוא הדוד המוסיקאי שנהרג ביום כיפור, ומתחיל להופיע למרות שהוא אינו יודע לשיר או לנגן. בדיוק כשהתופעה תופסת תאוצה, הוא פוגש שוב בבחורה שבה היה מאוהב בסתר ליבו, לפני המבצע (גאיה טראוב). דודו טסה מגלם את שותפו וחברו המוסיקאי, יוסי מרשק את הפסיכיאטר הצבאי, ומופיעים גם מכרם ח'ורי, קובי פרג', דביר בנדק, גילת אנקורי, עירית בנדק ותום חגי, בין היתר.
הסרט הוא קו-פרודוקציה לישראל ולקוסובו, ומפיק אותו איתי תמיר דרך 'לילה סרטים'.
שמועה שרצה באינטרנט אומרת שלקראת שנת 2034 מארוול סדרת סרטים המבוססת על שירבוטים שנעשו על קירות השירותים במשרדים הישנים שלהם בניו יורק. עד אז אנחנו נשאר עם "6 גיבורים", סרט אנימציה של אולפני דיסני המבוסס על (עוד) אחת היצירות של מארוול. בהתאם לשמו, גם הסרט מעט גנרי, ופרט לעיצוב ייחודי, אין בו ייחוד של ממש. נדמה שערבבו מכל סרט אפשרי כדי ליצור סרט שיתאים לכולם (אפילו הגיבור יתום – בכל זאת מארוול), וכתוצאה מכך יש הרגשה של תפסת מרובה לא תפסת.
הסרט מתרחש בעתיד לא ברור, בעיר סן פרנסוקיו – שכשמה כן היא: שילוב בין סן פרנסיסקו לטוקיו. גיבור הסרט, הירו בן ה-14, הוא גאון רובוטיקה שרואה בלימודים גבוהים בזבוז זמן ומעדיף לבלות זמנו בקרבות רובוטים. אבל לאחר שאחיו לוקח אותו למעבדה בה הוא לומד, הירו נדלק ורוצה להצטרף אל אחיו. הוא משתתף בתחרות שמהווה מין מבחן קבלה לאוניברסיטה, וההמצאה שלו – מיני רובוטים שנשלטים על ידי כוח המחשבה – מקנה לו תהילת עולם, כולל הצעה למכור את ההמצאה לתאגיד ענק. הירו בוחר להצטרף לאחיו, אך עוד בטרם נגמר הערב, אחיו נהרג בשרפה שפרצה באולם התחרות.
"ערבים רוקדים" הוא הסרט הראשון המבוסס על ספריו של הכותב המצליח סייד קשוע. בדומה לטור השבועי שלו בעיתון 'הארץ' או לסדרה לה הוא כותב את התסריט, "עבודה ערבית", גם הפעם הנושא הוא זהותו המבולבלת והחצויה של האזרח הערבי בחברה הישראלית. ספציפית, הפעם הגיבור הוא איאד, שאחרי ילדות מאושרת בטירה, נשלח על ידי הוריו לתיכון יהודי יוקרתי הרחק מהבית. המעבר יסדוק את הבועה המוגנת בה הוא חי ויאלץ אותו להכיר בזרות העמוקה שהוא נושא עמו. כשבמרכזה נושא חשוב ומורכב, הדרמה "ערבים רוקדים" נוגעת ללב אך מתקשה לרגש באמת.
במאי הסרט הוא ערן ריקליס ("שליחותו של הממונה על משאבי האנוש", "הכלה הסורית"), וכאמור, התסריט מבוסס על ספריו של סייד קשוע. למעשה התסריט של "ערבים רוקדים" הוא שילוב בין ספרו הראשון בעל אותו השם – קובץ סיפורים קצרים – לבין ספרו האחרון "גוף שני יחיד". הבחירה לשילוב מעט תמוהה, לא מכיוון שהתסריט אינו קוהרנטי או אחיד אלא מאחר ובאופן זה המוטיבציה לסרט פחות ברורה. הטון הדרמטי המרכזי בסרט הוא מתוך "גוף שני יחיד", בו הגיבור מתנסה בשאילת זהות בדיוק כפי שעושה גיבור הסרט, איאד. עם זאת, הסרט אינו פשוט עיבוד של ספר זה ויש בו תוספת של רקע וקטעים קומיים השאובים מקובץ הסיפורים של קשוע, "ערבים רוקדים", שדווקא ממנו נלקח שם הסרט.
שני סרטים ישראלים התקבלו לתחרויות של פסטיבל סאנדנס 2015 בפארק סיטי, יוטה, ארה"ב: "פרינסס" של טלי שלום עזר ("סרוגייט") יתחרה בתחרות הרשמית של הפסטיבל, ו"שיח לוחמים" של מור לושי ("ישראל בע"מ") יתחרה בתחרות הקולנוע התיעודי העולמי.
"פרינסס" בכיכובם של קרן מור ואורי פפר, עוסק במיניות בתוך משפחה ישראלית ומתאר מסע התבגרות אפל, בין מציאות לדמיון, של אדר בת ה-12 (שירה האס) המנסה למצוא את מקומה בתוך מערכות היחסים היצריות והסוערות בבית. "שיח לוחמים" אוסף הקלטות חיילים לאחר מלחמת ששת הימים, שהקליטו הסופר עמוס עוז, פעיל ההגנה אברהם שפירא, ואחרים.
"גאווה" הוא סרט נהדר, מצחיק ומרגש עד דמעות, עם צוות שחקנים מושלם. זהו סרט בריטי קלאסי על בני מעמד בינוני-נמוך דוגמת "ללכת עד הסוף" ו"בילי אליוט" (כולל כורי פחם שובתים), נושא רציני טבול בהומור רב, קצב טוב, דמויות נוגעות ללב והרבה שמחת חיים. היכונו למסחטת דמעות לא קטנה.
"גאווה" מבוסס על סיפור אמיתי והוסיפו דמויות בדיונות כדי להגביר את הדרמה והמתח. קבוצה של הומואים ולסבית מתאגדים כדי לתמוך ולאסוף כסף לטובת משפחות של כורי פחם ששובתים באנגליה בתחילת שנות ה-80. את קבוצת החברים מוביל צעיר בן כ-25 בשם מארק אשטון. הם בוחרים באקראי עיירה בוויילס שתזכה לתמיכתם. תושבי העיירה שמחים לקבל את הכסף, ופחות נלהבים לפגוש את הקבוצה של האנשים יוצאי הדופן שעומדים מאחוריו.
בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה בירושלים הקים קרן קולנוע חדשה לסרטי ביכורים של בוגריו, שתעניק מדי שנה 100 אלף דולרים ליצירת סרט באורך מלא לאחד הבוגרים. המענק השנתי שתעניק הקרן מורכב מ-50 אלף דולרים שישקיע בית הספר בקרן, ו-50 אלף הנותרים מוענקים מחברת ההפצה הצרפתית אי-אר-פי סלקשן (ARP Sélection), שלמעשה רוכשת בכך את זכויות ההפצה של הסרט במדינתה. את הזוכה השנתי תבחר ועדה – שהראשונה בה מורכבת ממנהל סם שפיגל רנן שור, המנהלת השותפה בחברת ההפצה מישל הלברשטט, הבמאי הישראלי ארי פולמן, מנהל פסטיבל ונציה אלברטו ברברה, ומנהל פסטיבל טורונטו קמרון ביילי.
ההכרזה על הבוגר הזוכה במענק תתקיים בימי ההולדת של בית הספר – ה-24 במרץ – והתקציב שקיבלה הקרן בשלב זה הוא לחמש שנים. מענק קרן הקולנוע החדשה של סם שפיגל מצטרף לחממת הקולנוע שמפעיל בית הספר, עם פרסים בגובה כ-80 אלף דולרים וליווי של עורכ/ת תסריט.
למרות הדחיות והחששות של מפיצי "ערבים רוקדים", שהדביקו לו את התוספת "זהות שאולה" לשם, הצליח הסרט הישראלי למשוך 16,500 צופים לבתי הקולנוע בסוף השבוע הראשון שלו. מדובר בפתיחה השניה בגובהה לבמאי הותיק ערן ריקליס.
"ערבים רוקדים: זהות שאולה" לפי תסריט של סייד קשוע, מספר על ילד ערבי שמבקש להשתלב בחברה הישראלית (תאופיק ברהום, "אופוריה", בתפקיד ראשי ראשון). הוא מתחבר לילד אחר החולה במחלת ניוון שרירים (מיכאל מושונוב), ומתאהב בנערה יהודיה (דניאל קיציס), מה שכמובן לא הולך בקלות ומוביל אותו להחלטה גורלית.
