"השקר הטוב". ריס ווית'רספון.
"השקר הטוב" הוא סרט טוב ומרגש, עם רגעים קשים, בעיקר בחלקו הראשון; מסוג הסרטים האלה שכמעט לא עושים יותר: סרט דרמה על נושא רציני עצוב ומורכב, ובתפקיד הראשי שחקנים לא מוכרים ממוצא סודאני. יש לשער שבזכות תפקיד המשנה של ריס וית'רספון הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, ואולי השתתפותה אף עזרה להשיג מימון לסרט. הסרט נעשה בהשראת סיפורם האמיתי של אלפי פליטים סודאניים צעירים שהובאו לארצות הברית בתחילת המאה ה-21, בעקבות מלחמת האזרחים בסודאן.
"נקודת שוויון". דנזל וושינגטון.
לפי התפקידים שעושה דנזל וושינגטון בעשור האחרון, ייתכן והוא מכין את הקרקע להשתתפות באחד מהסרטים הבאים בסדרת "בלתי נשכחים": בעוד שבתחילת הקריירה שלו הוא היה משתתף בעיקר בדרמות, עם דגש על הממד הגזעי, בעשור האחרון הוא מרבה להשתתף בסרטי פעולה. אך בסרטו החדש – "נקודת שיוויון" – יש הבלטה להיותו אדם לא-צעיר (סוגר שישה עשורים בדצמבר הקרוב), למעשה הוא יותר מבוגר מרוב המשתתפים ב"בלתי נשכחים". לפחות ברמת האלימות הסרט משתלב עם הקו של שני הסרטים הראשונים, אך מצד שני הסרט נעדר הומור ובעל יומרות אמנותיות שלרוב מרגישות מאולצות.
האיש מאחורי המצלמה שאחראי לשלל סלואו מאושנים וריבוי צילומי תקריב ארוכים הוא אנטואן פוקווה ("המטרה: הבית הלבן"). פוקווה, אחד מבמאי האקשן המגוונים הפועלים כיום, משלב בסרט זה בין כל הדברים שהוא עשה בסרטיו הקודמים: מורכבות עלילתית (לפעמים יתר על המידה), דמויות עמוקות ולא חד מימדיות ומעטה מסתורין שלא נפתר עד הסוף. פוקוואה הוא יוצר מגוון עם סרטים שהם סוג של בי-מוביס ("על הכוונת") לדרמות משטרה איכותיות ("יום אימונים מסוכן" שזיכה את וושינגטון באוסקר השני שלו ואת אית'ן הוק במועמדות לפרס) משלב בין התכונות הללו בסרט הזה, אך לעיתים בהגזמה דבר שבא לידי ביטוי בעודף דרמטיות וחזרתיות רבה.
"נקודת שוויון". דנזל וושינגטון.
"נקודת שוויון" הוא סרט משונה, וזאת לא מחמאה במקרה הזה. אין שום דבר טוב בסרט הארוך הזה (131 דקות, בלי שום הצדקה). הוא מופרך, מגוחך, לא אמין והכי גרוע: לא מעניין.
"נקודת שוויון" מבוסס על סדרה משנות ה-80 (The Equalizer) בת ארבע עונות, שאני מכיר אך מעולם לא ראיתי. הגדרתי את הסרט כ"משונה" בעיקר בשל החלק הראשון שלו שמכיל הקדמה ארוכה מדי, יותר אטית מפרק בסדרה אמריקאית משנות ה-80. אין שום סיבה לחזרות הרבות שבה – היא משהו כמו 45 דקות במקום 15. לו לפחות היה מדובר בבסיס מותח למשהו מרתק; אין שום דבר רע בעלילה פשוטה, אך אחרי כשעה מבינים שבמקרה הזה אין בעלילה השדופה שום מתח או עניין.
סיכום תשע"ד בקולנוע הישראלי.
במהלך שנת תשע"ד (2013-2014) הוקרנו 53 סרטים ישראלים בבתי הקולנוע בארץ, מתוכם 33 היו סרטים עלילתיים, 17 תיעודיים, ו-3 היו סרטי טלויזיה או מיני-סדרות. מתוך 33 הסרטים העלילתיים שהגיעו לבתי הקולנוע ב-תשע"ד, 6 סרטים לא היו תוצרת של 2013-2014 (אלא הוקרנו עוד קודם בפסטיבלים בארץ או בעולם), ו-9 היו תוצרתה של 2014 לבדה. שניים מהסרטים שהופצו לבתי הקולנוע בשנה האחרונה עסקו בנושא צה"ל ויחסי הישראלים-פלשתינים; 4 סרטים על עדות ולאומים; ו-5 סרטי קומדיה.
סיכום השנה בקולנוע הישראלי של אידיבי בוחן את מידת האהבה ששפכו המבקרים הישראלים על הסרטים שהופצו במהלך השנה החולפת אל בתי הקולנוע (בכורה אחרי ה-5 בספטמבר 2013). חמישה סרטים משכו השנה 10 מבקרים ישראלים לפרסם עליהם ביקורות באינטרנט שתועדו כאן באידיבי, כולל "גט" שיצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון לשנה. זוהי שנה עם מכירות כרטיסים עצומות ביחס לשנים קודמות, שקיבלו דחיפה מיום הקולנוע הישראלי – בת 120 אלף כרטיסים על פי הודעת משרד התרבות (מועצת הקולנוע טוענת כי בתי הקולנוע טרם סיימו לדווח מי הסרטים המובילים ביום הזה).
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם"
צמד האחים שלומי ורונית אלקבץ הכניסו את סרט הקולנוע שלהם על חודו של סוף שבוע אל הרשימה הזו, אבל גם גרפו את הציון הגבוה ביותר לסרט ישראלי השנה: 8.8 בקרב 10 מבקרים. אחרי הקרנות בפסטיבל קאן, טורונטו וסן סבסטיאן, "גט" זכה בפרס פסטיבל ירושלים ובתחילת השבוע בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, מה שישלח אותו להתמודד על פרס האוסקר (יש שיאמרו שזו הסיבה היחידה שבגינה הוא זכה ולא "אפס ביחסי אנוש" שגרף את מירב פרסי האופיר). בין אם יזכה להתמודד על (ואולי גם לקטוף את) פרס האוסקר, מה שאותי מענין יותר הוא כמה הסרט יצליח מול הקהל המקומי, ועל אף שכל התחזיות צופות לו מכירות של מעבר ל-100 אלף כרטיסים – יהיה מסקרן לראות אם הוא יצליח לעבור את 180 אלף הכרטיסים של "מפריח היונים".
"אפס ביחסי אנוש"
תגלית השנה ללא ספק, טליה לביא יצרה את הסרט המצליח ביותר בקופות ובדעת הקהל כבר שנים רבות, ו-10 מבקרים דירגו את סרטה בציון 8.4. צה"ל לא נעלם מהקולנוע הישראלי מעולם אולי, אבל מה שבטוח הוא שהקהל אוהב מאד קומדיות על צה"ל. ל"אפס ביחסי אנוש" ישנה תדמית של קומדיה צה"לית – ודאי בגלל שג'ובניקים רבים מרגישים תחושת חיבור לדמויות בסרט ותחושת ה"ככה זה באמת" (כשם ש"מפריח היונים" הוא ליוצאי עיראק) – והדבר התעלה על המימד הדרמתי הבולט של הסרט, ודחף את הסרט אל 400 אלף כרטיסים (נתון לא רשמי). מספר הכרטיסים הזה הוא מדהים לחלוטין.
שלומי ורונית אלקבץ עם פסלון פרס אופיר 2014 לסרט העלילתי הטוב ביותר. צילום: רפי דלויה
הוכרזו הזוכים בפרסי אופיר 2014 (ה-25 במספר) של האקדמיה הישראלית לקולנוע, ובראשם "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" הוא הסרט העלילתי הטוב ביותר, שיצג את ישראל במירוץ לפרס האוסקר הזר. עם זאת, זוהי הזכיה הכמעט-יחידה של "גט" בטקס שהתקיים במשכן לאמנויות הבמה באשדוד, מה שמחזק שוב את הטענות נגד האקדמיה כי הבחירה המשותפת בסרט הטוב ביותר והסרט שיצג את ישראל באוסקר היא אבסורדית ומזיקה. במאי הסרט שלומי אלקבץ אמר על זכיית הסרט: "מתחתם אותנו יפה. אחלה בחירות לאורך כל הערב." בעליה לבמה, קרעה אחותו ושותפתו לבימוי רונית אלקבץ את שמלתה.
הסרט שגרף את מירב הפרסים בטקס, והם כל שאר הפרסים החשובים (שניתן, בכל זאת – סרט שכמעט כולו נשים ולא ניתן למלא קטגוריות כגון השחקן הראשי הטוב ביותר), הוא "אפס ביחסי אנוש", עם 6 זכיות. כוכבת הסרט דאנה איבגי, קטפה את פרס השחקנית הראשית, וגם את פרס שחקנית המשנה על "את לי לילה". שני במספר הזכיות הוא "מיתה טובה" עם 4 פסלונים, ו"יונה" בתיקו עם "גט" של שתי זכיות. זה היה ערב של סרטים ידועים, על יתרונותיו ועל חסרונותיו: מצד אחד יותר אנשים מהציבור הרחב יוכלו להתחבר לטקס ("גט" יצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון, "אפס ביחסי אנוש" הוא שובר הקופות של 2014, והטריילר ל"מיתה טובה" רץ חזק בסינמה סיטי לקראת עליה אוטוטו לאקרנים). מצד שני, האקדמיה תמיד מתהדרת (בחוסר צדק) בקידום הקולנוע הישראלי שלשמו אין לה דרישה שהמועמדים לאופיר יהיו רק סרטים שיצאו כבר לקולנוע – ובפועל, יש פה במה ל-5 סרטים מתוך כ-30 שהיו מועמדים. מי ידאג לעשרות האחרות?
שרת התרבות והספורט הצטרפה לקריאת ה"אחוז אחד לנשמה" של היוצרים מעל במת הטקס, וקראה לשר האוצר להרחיב את התמיכה בקולנוע: "חובתה של המדינה היא להשקיע בתרבות ולהקצות את המשאבים הנדרשים. והמשאבים הנדרשים אינם היום. המדינה צריכה להקצות אחוז אחד לנשמה. מדינה שתהיה מסוגלת להוקיר את יוצריה ולאפשר להם ליצור תביא כבוד ותזכה לכבוד."
הסרט הטוב ביותר
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם"
בימוי
טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש"
"התאבדות". מלי לוי.
הוכרזו הזוכים בפסטיבל אוטופיה 2014 (ה-2 במספר, לשעבר אייקון TLV), ואת הפרס לסרט הישראלי באורך מלא הטוב ביותר קטף "התאבדות" של בני פרדמן. חבר השופטים שמנה את מייק הוסטנץ' מפסטיבל סיטג'ס הספרדי, המפיקה נעמי לבארי והעיתונאי יאיר רוה, נימק את בחירתו: "סרט בכורה מרשים, מותחן אינטנסיבי ותרגיל ז'אנר מהמם חזותית". במסגרת שיתוף הפעולה עם פסטיבל סיטג'ס, יוקרן "התאבדות" גם שם, והוסטנץ' מסר כי הורשם גם מ"סופעולם" של רוני קידר ומ"מסווג חריג" של בועז ארמוני, וירצה להקרין גם אותם בפסטיבל הספרדי.
הסרט הישראלי באורך מלא הטוב ביותר
"התאבדות", בני פרדמן
הסרט הזר באורך מלא הטוב ביותר
"מתחת לעור", ג'ונתן גלייזר
הסרט הישראלי הקצר הטוב ביותר
"משא", ניב שפיגל ורוברט רומנו
הסרט הישראלי הקצר – ציון 'חדשנות'
"זמן להרוג", רפי שור
לוגו פרסי אופיר.
טקס הענקת פרסי אופיר 2014 של האקדמיה הישראלית לקולנוע יתקיים מחר (א', 21.9) תחת עננה קודרת של חוסר אמון בין האקדמיה לבין מועצת הקולנוע, וזילות בפרס מצד התעשיה. כשבועיים לפני הטקס, יו"ר האקדמיה איתן אבן פנה בדואר אלקטרוני לכל המועמדים והפתיע: "לא יחולקו השנה פרסים כספיים במסגרת הזכיה בפרסי אופיר." אבן האשים את מועצת הקולנוע בביטול הליווי הכספי לזכיה באופיר, אבל אלו הגיבו בחריפות והתפתחה מלחמת גרסאות. אלא שבין בליל ההאשמות, בלט דבר אחר לגמרי: אם אין כסף, אין טעם – ובכירים בתעשיה איימו להחרים את הטקס. אופיר זה לא אוסקר ואל תקשקשו להם על יוקרה.
השתלשלות העניינים נפתחת בדואר האלקטרוני ששלח כאמור יו"ר האקדמיה איתן אבן, אל המועמדים לפרסים השנה, באומרו "לאור החלטת מועצת הקולנוע לבטל את תחום הפרסים בקריטריונים החדשים שלה ולהעביר את תקציב הפרסים לפסטיבלים, אנו נאלצים לבשר לכם כי לצערנו הרב, לא יחולקו השנה פרסים כספיים במסגרת הזכיה בפרסי אופיר. יחד עם זאת, נמשיך לפעול בעתיד לביטול רוע הגזרה. ועד אז, תמיד יהיו לנו, פסלונים ויוקרה."
יוקרה? איתן אבן, תחשוב שוב. "התעשיה שלנו עובדת בדם," התרעם בכיר השחקנים הישראלים משה איבגי. "התקציבים הם עלובים, אף אחד לא מרוויח כמעט כלום מהדבר הזה. זה לא הוליווד שאתה מרוויח מיליונים. הפרס הכספי משמעותי לשחקן, לבמאי, למפיק, לקידום הסרט, לקידום הסרט הבא. אנחנו פה בתעשיה של גרושים." בקיצור, גם אם היתה יוקרה, לא הולכים איתה למכולת. איבגי איים להחרים את הטקס, בו גם היה צריך להגיש את פרס הסרט הטוב ביותר, והצטרפו בכירים נוספים לקריאתו להפוך את המצב, כגון המפיק מרק רוזנבאום ויו"ר איגוד השחקנים שח"ם אוהד קנולר.
מימין: ליאון ומשה אדרי, יורם גלובוס, בנט קפלן. צילומים: רפי דלויה
איש הקולנוע הותיק יורם גלובוס מוכר את חלקו בחברת ההפצה "סרטי נוח" וברשת בתי הקולנוע הקרויה על שמו "גלובוס מקס", בעוד בחברת "סינמה לינאו" המחזיקה ברשת בתי הקולנוע "סינמה סיטי", מתחלפים השותפים לאחים משה וליאון אדרי, בעלי השליטה.
יורם גלובוס בן ה-72 מוכר את 50 האחוזים שבהם הוא מחזיק ברשת בתי הקולנוע "גלובוס מקס" וב"סרטי נוח", לשותפו בנט קפלן ולקבוצת משקיעים אמריקאית. על פי הערכות, גלובוס יקבל 100 מיליון ש"ח על המכירה, מתוכם ישארו בכיסו כ-15-20 מיליון ש"ח והשאר יוקצו להחזרי חובות בנקאיים שנטל. הוא ישאר עם קטלוג הסרטים הישראלי של סרטי נוח, ושאר פעילותה כגון נציגות ההפצה הישראלית של אולפני יוניברסל, פאראמאונט, האחים וורנר ועוד, יעבור לרוכשים. כמו כן, החברה האם (במקור, המשמשת כיום בעיקר להפקות) "גלובוס גרופ" תישאר בידיו של יורם גלובוס לצד אולפני "ג.ג." בנווה אילן.
השחקן, הבמאי והתסריטאי הישראלי המוערך אברהם הפנר הלך היום (ו') לעולמו, והוא בן 79. את ההכרזה על מותו ערכה בתו התסריטאית מאיה הפנר.
אברהם הפנר החל את דרכו הקולנועית במשחק, כאשר הופיע בסרטו של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1964). שלוש שנים מאוחר יותר כבר החל ביצירה משלו: כתב את התסריט של "סיירים" וביים את הסרט "לאט יותר". הוא המשיך להופיע בסרטים ובסדרות טלויזיה כגון "חדוה ושלומיק" (1971) הידועה, לצד כתיבה ובימוי סרטים משלו כגון "דודה קלרה" (1977), "פרשת וינשל" (1979) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990). סרטו "לאן נעלם דניאל וקס?" נחשב בידי מבקרי הקולנוע לאחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים.
הפנר נמנה על קבוצת היוצרים 'הרגישות החדשה', יחד עם דוד פרלוב, ז'אק קתמור, יצחק "צפל" ישורון, דן וולמן ואחרים.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". רונית אלקבץ, מנשה נוי.
בסרט "גט", הבמאים האחים שלומי ורונית אלקבץ שבים לעסוק בהלכות היהודיות ללא רחמים, עם סיפור קיצוני שמוצג על הבד בצורה מקצועית, מרשימה ולופתת. הטרילוגיה המשפחתית שלהם שנפתחה עם "ולקחת לך אישה", המשיכה ל"שבעה", מגיעה כעת לסיומה בהליך גירושין, שהדמויות שגילמה רונית אלקבץ יחלו לו בכל אחד מפרקי הטרילוגיה. הפרק החותם הוא ללא ספק הגרנד פינאלה – הסרט הטוב ביותר שלהם עד כה, אך עדין חלק מהמגרעות שבלטו בסרטים הקודמים מופיעות גם כאן.
בשנת 2004 הפציעו השחקנית רונית אלקבץ עם אחיה שלומי בסרט ביכורים משותף שלהם על כסאות הבימוי. "ולקחת לך אישה" קטף שני פרסים מכובדים בפסטיבל ונציה (הקהל ופרס לסרט ביכורים בשבוע המבקרים), ואת פרס השחקנית בפסטיבל ירושלים לרונית. החיבה למשחק של רונית אלקבץ היא ענין של טעם, שאני אינני נמנה על חובביו (אבל הפרס הוא דוגמה שיש מי שכן). ויויאן אמסלם של אלקבץ היא אישה שנותנת דרור לתנועות גוף תיאטרליות וקיצוניות מאד, ומדי (דבר דומה איני יכול לומר על הבעות פניה). יפה כי ב"גט", ויויאן מיצתה ומאסה כבר בחייה עד כה, ומעבר לשתיקתה במרבית הסרט – גם התנהלותה ותנועותיה מוצנעים יותר, בדומה לארבע הקירות הלבנים ומשמימים של חדר המשפט הכולאים אותה בנישואיה. [ספוילר]יש למשחק הנבון והמאופק שמציגה אלקבץ במרבית הסרט השפעה חיובית מאד על הסצינות המוחצנות יותר לקראת סוף הסרט, שהופך את המשחק שלה שם למרשים יותר.[/ספוילר]
"סופעולם".
היוצרת והשחקנית רוני קידר חוזרת לפסטיבל אוטופיה השנה עם סרטה החדש "סופעולם", אחרי שגם הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום לפני כשלושה חודשים. קידר היא הנינט טייב של תעשית הקולנוע המקומית – המאמי שיצרה את הסרט העצמאי המקסים "ג'ו + בל", זכתה לחיבוק חם מהתעשיה ואבני הדומינו נפלו בהתאם: הפצה בינלאומית, שידור ב-yes, מועמדות לפרס אופיר, פרס אמנות הקולנוע, מפיק בכיר ותמיכה של קרן הקולנוע הישראלי לסרטיה הבאים.
איך היה לעבוד עם מפיק ותיק ומוערך?
רוני: זו הקלה מטורפת לעבוד עם מפיק וחברת הפקה ובמיוחד מוש דנון וינוסן הפקות. זה נותן המון ביטחון בתור יוצר כשאתה יודע שאדם עם ניסיון כזה גדול וגם מוצלח מאמין בך. אתה מרגיש פחות לבד בתהליך, וחלוקת התפקידים הרבה יותר נוחה. הרגיש לי בפרויקט הזה כאילו יש לי הרבה יותר חופש מאשר אם הייתי מפיקה אותו לבד. וגם קיבלנו תמיכה מקרן הקולנוע כדי לסגור את הסרט – שזה כמובן הרבה יותר מקל על תהליך הפוסט.
"הרץ במבוך". דילן או'בריאן.
נער שאינו זוכר דבר, אפילו לא את שמו, מתעורר במעלית שעולה ממעמקי האדמה אל שטח פראי לא גדול. סביב פתח המעלית מתאספת חבורה גדולה של בחורים צעירים, שמחכים לראות מי המצטרף החדש לקבוצתם ומה הציוד שהועלה אליהם יחד עמו. זו התחלה מעניינת, מסקרנת ומבטיחה אך "הרץ במבוך" ממשיך באופן צפוי, לא מלהיב או מקורי. זה אינו סרט רע, הוא בעיקר סתם עוד סרט בינוני בשרשרת בלתי פוסקת של סרטים כמו "מפוצלים" שכל אחד מהם מבוסס על ספר שעלילתו מתרחשת בעולם עתידי, אחרי סוג של 'סוף עולם', ובתפקיד הראשי אדם צעיר (בן עשרה עד עשרים וקצת), כיאה לקהל היעד המתויג כ-YA) Young Adult- "מבוגרים צעירים", כביכול).