"ערבים רוקדים". דניאל קיציס עם תאופיק ברהום. צילום: איתן ריקליס
הסרט הישראלי "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס יפתח את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים 2014 (ה-31 במספר), ואילו הסרט היפני "הרוח העולה" של היאו מיאזקי ינעל את הפסטיבל.
"ערבים רוקדים" מבוסס על ספרו של סייד קשוע ומספר על איאד (תאופיק ברהום), ילד ערבי מטירה שנשלח על ידי הוריו ללמוד בפנימייה יהודית יוקרתית בירושלים שם הוא מוצא את עצמו מתמודד עם סוגיות של שפה, תרבות וזהות. הוא מנסה לשרוד ולמצוא את דרכו במקום בו מתנהלת מלחמה תמידית. איאד מרגיש זר ומנוכר ומבין שעל מנת להתקבל כשווה בין שווים, להפסיק להיתפס כחשוד, ובשביל לעבוד, לאהוב ובעיקר להרגיש שייך – עליו להקריב את עצמו. "הרוח העולה" עוקב אחר סיפור חייו של ג'ירו, שמילדות חולם לטוס במרומים ולתכנן מטוסים בהשראת מהנדס התעופה האיטלקי הנודע קפרוני. ראייתו לקויה ולכן הוא אינו יכול להפוך לטייס של ממש, אך ב-1927 הוא מצטרף ליחידת התעופה של חברת הנדסה יפנית גדולה. תוך זמן קצר כולם מבינים כי מדובר בגאון אמיתי, והוא נהפך לאחד ממהנדסי המטוסים המבריקים והמוערכים ביותר בעולם.
פסטיבל ירושלים יתקיים השנה בין ה-10 ל-20 ביולי בסינמטק ירושלים ובמוקדים נוספים ברחבי העיר.
המסר שעולה מ"שכנים" הוא מעט מטריד: עד שלא תגור מול בית אחווה של תלמידי קולג' שירעישו כל כך עד שביתך התינוקת לא תרדם, לא תדע מה המשמעות של להיות הורה. מאחר ואני בגיל של גיבורי הסרט, אני צריך להתחיל לחשוב על מקום מגורים חדש בקרוב. ואם המסר הזה היה נארז בסרט מצחיק, אז הבעייתיות של המסר היו מורגשות פחות. אך כשרוב הבדיחות הטובות נמצאות בטריילר – הדבר הופך למעיק.
את הסרט ביים ניקולאס סטולר שמגיע עם רקורד מרשים של קומדיות עם גוון רומנטי ("קח את זה כמו גבר", "עד החתונה זה יעבור") בהם הדרמה הייתה שקול לקומידה, במקרה זה מערכות היחסים שטחיות ולא רציניות, ומנגד הבדיחות לרוב ילדותיות. ייתכן וזה מתאים לסרט העוסק בנערים וגברים שלומדים להתבגר, אבל גם את זה ניתן לעשות בחן, ולא חסרות דוגמאות. אולי סטולר הוא לא האחראי היחיד והעובדה שזוהי עבודת ביכורים של התסריטאים לא תרמה לכך.
"פריז פינת ניו יורק". רומן דוריס עם אודרי טוטו (מימין), קלי ריילי, ססיל דה פרנס.
"פריז פינת ניו יורק" היא קומדיה צרפתית נעימה ומתוקה על אב הנאלץ לעבור לניו יורק בעקבות ילדיו. מרגע הפתיחה הלא שגרתית ולכל אורכו, מזכיר הסרט יותר מכל סדרת טלוויזיה. לסדרה יש פריבילגיה, שלא לומר צורך, למלא את העלילה במספר רב של דמויות שיצרו ענין ויניעו את הסיפור קדימה; סרטים לעומת זאת, נדרשים להיות ממוקדים יותר, כך שיתאפשר לצופה ללוות את הגיבורים בהתרחשות ספציפית המוגבלת לזמן נתון. "פריז פינת ניו יורק" בוחר בדרך הביניים עם העדפה ברורה למדיום הטלוויזיוני. שעה לתוך הצפייה תשכחו את עצמכם בהתרחשות המאוד לא מתכנסת שעל המסך ותופתעו לגלות שאתם עדיין בקולנוע צופים בסרט. בכל זאת, משהו כנראה עובד נכון ב"פריז פינת ניו יורק" מאחר והטעם שנותר מהצפיה הוא מתוק וההיכרות המעמיקה עם הגיבור יוצרת משאלה לפרק נוסף.
"שכנים" בכיכובם של סת' רוגן וזאק אפרון הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה. אם השמות שלהם לא אומרים לכם דבר, סימן שאתם לא קהל היעד של הסרט הזה. אם אתם אוהבים אותם דעו כי תקבלו את מה שאתם מצפים- עלילה קלושה, הומור נמוך וקטעים מוגזמים. אה, וגם כל מה שרע בקולנוע האמריקאי העכשווי: מלא אזכורים של סדרות וסרטים (ביניהם סרטי באטמן, "משחקי הכס", "בנות", "שובר שורות", סרטים עם רוברט דה נירו), מה שכבר מזמן הפסיק להצחיק אותי ויהפוך את הסרט הזה ללא רלוונטי בעוד שנתיים, בערך. יש רגעים מוצלחים אך הם מעטים מדי וטמונים בין הררי גסויות מאולצות ולא מצחיקות.
"ארוכה הדרך למטה" מביא לקולנוע את סיפורם של ארבעה זרים הנפגשים על גג בניין בלונדון, ערב השנה החדשה. כל אחד מהארבעה טיפס אל הגג על מנת לסיים את חייו מסיבותיו הוא, אך המפגש הלא צפוי משנה את התוכניות. הסרט, המבוסס על רב המכר בעל השם הזהה של ניק הורנבי, מנסה לשחזר את הקסם של הספר אך שם את הדגש במקומות הלא נכונים ומפספס. התוצאה היא סרט משעמם עם התפתחות עלילתית מופרכת וצפויה.
פסקל שומיי ("שובר הלבבות"), לקח על עצמו את המשימה הלמעשה די מתבקשת ויחסית קלה הזו, של עיבוד ספר נוסף של הורנבי לקולנוע. רבות מעבודתיו של הסופר הקליל והטוב הזה זכו לגירסא קולנועית ("אהבה על הדשא", "רווק פלוס ילד"), כאשר הסרט המוכר והמצליח מכולם הוא "נאמנות גבוהה", שהפך לסרט קאלט. האמירה כי העברת ספריו של סופר זה לקולנוע אמורה להיות עבודה יחסית פשוטה נובעת מכך שלצד העובדה שכתיבתו קולחת, מלאת הומור ונבונה, הורנבי שומר על עלילותיו חפות ממורכבות נרטיבית שעשויה לסבך את מלאכת העיבוד. עם זאת, "ארוכה הדרך למטה" לקחה את הקלילות רחוק מדי וכך נשמרו כל המרכיבים הדרמטיים האיכותיים בחוץ.
מרטין (פירס ברוסנן), מגיש טלוויזיה שירד מנכסיו ויוקרתו, מחליט לסיים את חייו בערב השנה החדשה על ידי קפיצה ממגדל גבוה בלב לונדון. עד מהרה המהלך האובדני הופך למפגש חברתי לא צפוי כאשר אל מרטין מצטרפים ג'ס (אימוג'ן פוטס, "הדייט שהביך אותי"), ג'יי ג'יי (ארון פול, "הצורך במהירות", "שובר שורות") ומורין (טוני קולט). כל אחד מהארבעה מעוניין לסיים את חייו באותה הדרך הדרך בדיוק אך כעת משהכירו זה את זה הם מחליטים לנסות ולהישאר בחיים, לפחות לשישה שבועות נוספים.
"ארוכה הדרך למטה". פירס ברוסנן, טוני קולט, אימוג'ן פוטס.
פוטס היא שחקנית בריטית שכוכבה זוהר בימים אלה בהוליווד אך לנוכח המשחק שלה בסרט הנוכחי, אפשר לחשוב שהדבר נובע בעיקר מהעיניים הכחולות המיוחדות שלה. האופן בו היא מגלמת את דמותה ג'ס, נע בין התזזיתי לבין המוגזם והמרגיז ובכך היא מקצינה את הבחירה של יוצרי הסרט להתמקד בקליל והמשעשע על חשבון העמוק או הדרמטי יותר. הדמויות שקיבלו בספרו של הורנבי מאפיינים משמעותיים, הופכות על מסך הקולנוע לפלקטיות וכך משעממות למדי. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות מקולט, שחקנית נהדרת ומוערכת, המנסה בזמן קצר להעביר דמות שברירית ומבוהלת. מאחר והתוכן והדיאלוגים המתאימים הושארו מחוץ לחדר העריכה, דמותה נראית משוחקת מדי ומועבר הרושם שקולט התאמצה להעביר אישיות שלמה בזמן קצר מדי.
הסרט לא היה בבעיה אם התוצאה הייתה משהו קליל ונחמד בלבד אך זה לא המקרה. הניסיון להפריד בין השמח לעצוב או לפחות הפרופורציה המוגזמת שנבחרה לטובת העליז, הותירו עלילה חלשה ולא מאוד מבוססת בה מככבות דמויות אנקדוטיות וכאמור, די משעממות (על אף כל ההתבדחויות וההיפראקטיביות של פוטס).
סרט הדרמה הישראלי "מפריח היונים" של ניסים דיין עושה חיל בקופות: חצה את רף 80 אלף הכרטיסים בתוך ארבעה שבועות, ועדיין מוקרן על 28 מסכים בארץ. על אף שנתונים רשמיים אחרים נעדרים, נראה כי "מפריח היונים" הוא שובר הקופות הישראלי הגדול של 2014, וספק אם סרט ישראלי אחר, כולל "אפס ביחסי אנוש" (שזכה בפסטיבל טרייבקה ומתוזמן כרגע לסוף יוני), יצליח לקחת ממנו את התואר.
"מפריח היונים" בכיכובם של דניאל גד, יסמין עיון, יגאל נאור, אורי גבריאל ואהובה קרן, מספר על הקהילה היהודית בבגדד בשנים שלאחר קום המדינה ותחילת העליה הגדולה לישראל, דרך עיניו של כאבי בן ה-16 (גד). הביקורות על הסרט היו ממוצעות למדי (דירוג של 6.8 במדד המבקרים של אידיבי), אך לקהל הישראלי לא ממש אכפת והוא ממלא אולמות מדי יום, פעמים רבות בכל יום.
הסרט פתח ב-10 באפריל, ומכר בסוף השבוע הראשון שלו כ-15 אלף כרטיסים. הוא צפוי אוטוטו לחצות את רף מאה אלף הכרטיסים.
פרויקט האוסף "גוטמן X 5" בהשראת חייו וסרטיו של הקולנוען עמוס גוטמן יפתח את פסטיבל הקולנוע הגאה 2014 (ה-9 במספר). עוד, פרסם הפסטיבל גם את רשימת הסרטים הישראלים הקצרים שיתחרו בו השנה.
"גוטמן X 5" משלב את הסגמנטים הבאים: יואב ענבר מתאר את סיפורו של ילד חיפאי טוב לב בתחילת שנות ה-80, המחליט לעשות את הדרך מחיפה לגן ההומואים בתל אביב. יואב בריל מתחקה באמצעות אנימציה אחרי אחד המנהגים הכי אינטימיים וציבוריים שיש – שני בנים מחזיקים ידיים. רוני אלמוג ואמיל ריי על במאי קולנוע בגיל העמידה המדבר עם הבמאי הצעיר מהסרט "נגוע" (1983) ותוהה מה השתנה בחיים הלהט"בים בשלושים השנים שחלפו. סטפני אברמוביץ' פוגשת את אימו של עמוס, קטי גוטמן, עשרים שנים מאז שבנה היחיד נפטר מאיידס. סיון לוי בוידאו קליפ על זונה, שתי נרקומניות ובחור צעיר המנוצל מינית המצליחים להשתחרר מגורלם המר לכמה רגעים נצחיים של חסד בבר המהווה להם מקום מפלט.
בכל שנה מופקים סרטים על יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, ובארץ יש -כמובן- קהל יעד גדול מאוד לסרטים הללו. השנה יכולנו לראות את "גנבת הספרים" הנוראי ועכשיו מגיע "רוץ ילד רוץ", סרט מרגש דובר גרמנית ופולנית, עם משחק נהדר של אנדריי טקץ' בתפקיד הראשי. הסרט, תוספת נאה ל"סרטי השואה", לא מתרחש בגטו או במחנה ריכוז אלא בשטחים שביניהם, בין רחובות ערים ואזורי כפר של פולין בחצי הראשון של שנות ה-40.
סרט הסטודנטים הישראלי "פריז על המים" של הדס איילון מאוניברסיטת תל אביב, מועמד לפרס סרט הסטודנטים הזר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות הקולנוע 2014 (ה-41 במספר). הסרט יתחרה מול סרטים מהולנד, צרפת, דנמרק, דרום קוריאה, סלובניה ומדינות אחרות.
הסרט מספר על בתיה (מרים זוהר), שחקנית עבר מפורסמת, אשר לאחר שנים של תסכול מקצועי מקבלת הזדמנות לחזור למסך. אולם התרחשות בלתי צפויה ביום האודישן מאלצת אותה להתמודד עם בעלה (אילן דר) ועם סדר העדיפויות של חייה.
הזוכים בפרסים יוכרזו עוד החודש (מאי 2014), כשמקומות הזכיה (מדלית זהב, כסף וארד) יוכרזו באירוע ציבורי מיוחד בהוליווד, ב-7 ביוני.
רשימת המועמדים לפרס סרט הסטודנטים הזר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות הקולנוע 2014:
"Paris on the Water," הדס איילון, אוניברסיטת תל אביב, ישראל
"Border Patrol," Peter Baumann, The Northern Film School, אנגליה
"Intruder," Geun Buem Park, Korean Academy of Film Arts, דרום קוריאה לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
היוצר והשחקן אסי דיין הלך לעולמו, והוא בן 68. הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו בתל אביב.
אסי דיין נולד במושב נהלל בשנת 1945, לשר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה דיין, ואישתו רות. הוא הצעיר מבין שלושה אחים: הפוליטיקאית יעל דיין והאמן אודי דיין. לאחר שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים, החל אסי ללמוד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם זנח את ספסל הלימודים לטובת קריירה כשחקן קולנוע. הופעותיו הראשונות על המסך הגדול היו בסרטים "הוא הלך בשדות" ו"סיירים" ב-1967. הוא הופיע בסרטים נוספים בשנים שתחלופנה מאז, אבל ב-1971 פסע לראשונה לתחום התסריטאות בסרט "חצי חצי" שבו גם הופיע. 4 שנים אחר כך כתב וביים את הסרט "חגיגה לעיניים", וב-1976 כתב וביים את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" שהפך לסרט פולחן ונחשב לאחד הסרטים הישראלים הפופולרים והאהובים ביותר. הוא המשיך לכתוב ולביים קומדיות מצליחות כגון "שלאגר" ו"עם ישראל חי" אך לאט לאט עבר לביים סרטי דרמה, כשהשיא נחשב לסרט "החיים על פי אגפא" (1992). הסרט העלילתי שכתב, ביים ובו הופיע הינו "ד"ר פומרנץ" (2011), אחריו גם יצר את סדרת התעודה "החיים כשמועה" שסקרה את חייו.
"המחברת הגדולה" הנו ספרה הראשון, המטלטל והמצויין, של אגוטה כריסטוף, הסופרת המוערכת שנפטרה בשנת 2011. העיבוד הקולנועי לספר, עיבוד שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי לשנת 2013, מבקש להחיות את סיפורם הקשה של זוג תאומים המופרדים מהוריהם במלחמת העולם השניה. בניגוד לספר העשיר והקשה לקריאה, שלא לומר המזעזע, הסרט חוסך מהצופה את הפרטים החמורים באמת ומתרכז בעיקר בהצגת התהליך הנפשי הקשה שעוברים התאומים. בעוד אין ספק שיש בכך ערך, עדיין, הסרט נותר כמבוא בלבד והמלצה נחרצת לחזור אל ספרה של כריסטוף, שהוא שיעור מאלף ועצוב על תוצאותיה ההרסניות של מלחמה על נפש האדם.
את הסרט ביים יאנוש סאס ההונגרי ושפת הסרט היא בהתאם (לבמאי ולסופרת עצמה) בעיקר הונגרית לצד גרמנית. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הצילום המצויין של כריסטיאן ברגר ("סרט לבן", "התנתקות"). הצלם המנוסה והנהדר אחראי לפריימים הקודרים והמדויקים המלווים בצורה נפלאה את התוכן המינימליסטי של הספר. בעזרתם מתקבלת תמונה שהיא מחד חפה מסנטימנטים אך מאידך הצבעוניות והאור שבה הם כעקבות משמעותיות לקושי, הבדידות והאבנורמליות שבמציאות המוצגת.
הקומדיה הישראלית "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא קטפה שני פרסים בפסטיבל טרייבקה 2014 (ה-16 במספר) בניו יורק: פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ופרס היצירה הנשית על שם נורה אפרון. עבור כל אחד מהפרסים יוענק ללביא סכום של 25 אלף דולרים.
עלילת הסרט מתרחשת בבסיס צבאי גדול בדרום הארץ, בו מיטב חיילנו עסוקים באימונים ובפעילות מבצעית, אך נדמה שהדרמה האמיתית מתרחשת בשלישות: הביקורת השנתית אמורה להתרחש בעוד שבועות ספורים, אך בנות המשרד הצעירות והוותיקות – עסוקות כל אחת בדרמה הפרטית שלה. שופטי תחרות הסרט הטוב נימקו את בחירתם: "מנצח השנה מלווה נשים צעירות, אשר חייבות למצוא את מקומן ולגבש את זהותן בעולם הנשלט בדרך כלל על ידי גברים ומצ'ואיזם. הן עושות זאת בהומור, כוח, וחוכמה. הבמאית משקפת את אותן התכונות. אנחנו מאמינים שקול חדש ועוצמתי התגלה." שופטי תחרות היצירה הנשית נימקו את בחירתם: "בסרטה הראשון המיוחד והשאפתני, קולנוענית זו טיפלה בכישרון רב בנושאים כל כך קשים כצבא, סקסיזם, אהבה, שאיפות וחברות. היוצרת גם גילתה יכולת אדירה בניהול מספר דמויות וסיפורים במקביל, במה שהיה הסרט הכי מצחיק שראינו בפסטיבל."
