"כמו כבשה בין זאבים". באדיבות Cinnecitta, פסטיבל צ'ינמה איטליה.
פסטיבל צ'ינמה איטליה לקולנוע איטלקי 2023 (העשירי במספר) יטיל זרקור על שלושה מהקולנוענים האיטלקים המוכרים ביותר: סרג'יו לאונה (מערבוני הספגטי), אניו מוריקונה (המלחין של סרטי ליאונה ושל "סינמה פרדיסו") וסרג'יו קורבוצ'י (במאי "ג'אנגו" ששימש השראה ל"ג'אנגו ללא מעצורים" של קווינטין טרנטינו).
לצד "הטוב, הרע והמכוער" הקלאסי של ליאונה שיוקרן בפסטיבל, יוקרן אודותיו הסרט התיעודי "סרג'יו ליאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה" בבימויו של פרנצ'סקו זיפל, שיגיע לישראל כאורח הפסטיבל. אודות מוריקנה יוקרן "אניו" של ג'וזפה טורנטורה (במאי "סינמה פרדיסו"). ובהקשר לקורבוצ'י יוקרן סרטו "הדרממה הגדולה" (1968) עם ז'אן לואי טריניאן וקלאוס קינסקי, וסרט התעודה "ג'אנגו וג'אנגו" של סטיב דלה קאסה ולוקה ריאה.
"האחים סופר מריו" הוא סרט אנימציה המבוסס על משחק הפלטפורמה הפופולרי עם השרברב החביב מריו ואחיו לואיג'י שנשאבים לעולם מקביל ומנסים לעזור לנסיכה פיץ' להציל את הממלכה שלה מפני באוזר האיום. הסרט מכוון לילדים ולמעריצים שרופים של המשחק המקורי והמשכיו הרבים והמגוונים, ומלא באזכורים שונים ומקסימים לאלמנטים שונים בהם. לכן אם גילך לא מתחת ל-10 או אם שום דבר ממה שכתוב במשפט הראשון מצלצל לך מוכר, כנראה שאין לך מה לחפש בסרט.
חוויאר ברדם מככב ב"הבוס הטוב", שהיה נציג ספרד לאוסקר בשנה שעברה; לקח לסרט הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ (הוא הוקרן בפסטיבלים לפני כן), ויש בו הרבה דברים טובים. הוא אחד הסרטים הכתובים והעשויים בחוכמה שנעשו לאחרונה, ורוב הזמן סומך על הקהל ולא מסביר כל דבר, עם גילויים לא צפויים והתפתחויות מעניינות. עם זאת, יש בו חזרתיות מיותרת שמאריכה אותו ללא צורך, והסוף היה יכול להיות מוצלח יותר.
"אייר" (Air) הוא סרט דרמה שביים בן אפלק ומככב בו חברו הוותיק מאט דיימון. במרכז הסרט הסיפור שהוביל ליצירת נעלי "אייר ג'ורדן" של "נייקי", אך זה לא סיפור על ספורט או עיצוב אלא על איך לעשות עסקים, נחישות, משא ומתן, בני אדם. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1984 ושינה את חייהם של אנשים רבים. הסרט פחות טוב מ"מאניבול", שעסק בבייסבול אבל לא היה סרט ספורט רגיל, אולם הוא מעניין ויש בו רגעים יפים ומרגשים.
בשנות ה-80 "נייקי" היתה חברה מצליחה מאוד שהרוויחה יפה מאוד אך נתח השוק שלה מול המתחרות היה קטן יחסית. "אדידס" ו"קונברס" הלבישו והנעילו את שחקני ה-NBA, ליגת הכדורסל של ארה"ב (שמתישהו תופק מיני סדרה על פועלו של הקומישנר דיויד סטרן המנוח שהפך אותה למותג משגשג). ב"נייקי" היתה חטיבה שהוקדשה לכדורסל, ובראשה הוצב סאני ויקריו (מאט דיימון). עם תקציב מוגבל הוטל עליו לקדם את המותג דרך שחקני כדורסל מתחילים לפני שהפכו לכוכבים מפורסמים. הוא שם את עינו על מייקל ג'ורדן, כוכב ליגת המכללות, לפני ששיחק משחק אחד ב-NBA.
"אייר". ויולה דיויס, מאט דיימון.
בתפקידי משנה ג'ייסון בייטמן, אפלק עצמו, כריס מסינה (כסוכן מבית היוצר של ג'רמי פיבן ב"הפמליה"), כריס טאקר (בתפקיד די מיותר). בולט מאוד שיש רק דמות אחת של אישה בסיפור, כשכל השאר הן עובדות ומזכירות חסרות שם ברקע, וזוהי אמו של מייקל ג'ורדן, שהיה לה תפקיד מרכזי בסיפור ובחייו. למרבה המזל, מגלמת אותה ויולה דיויס שמצליחה לצקת כל כך הרבה במה שעל הנייר היה יכול להיות חד-ממדי וצפוי. את בעלה מגלם בעלה של דיויס, ג'וליוס טאנון, שגם הוא מוצלח ונוגע ללב ברגעיו המעטים.
פיסות מידע שונות (כמו שגמר ה-NBA לא שודר אז בחי; פירוש השם "נייקי" ועל הלוגו של החברה) מוגשות באופן לא עדין, כמו לנפנף בתחקיר שנעשה, ועם פחות חיוּת מאשר בסרטים של אהרון סורקין (אחד משני הכותבים של "מאניבול" שהיה עושה מטעמים מהסיפור אך לאחרונה הוא בעיקר מגיש מנות מחוממות-מחדש והוא נופל לתבניות ולכמעט פרודיה של עצמו).
"אייר". בן אפלק.
מישהו (אפלק והעורך) נהנה מאוד להראות שוב ושוב אלמנטים פופולריים או מייצגים של שנות ה-80 באופן שרק מבליט שהסרט נעשה עשורים לאחר מכן כי אם היה נעשה זמן קצר לאחר ההתרחשות אז לא היו מתעכבים על הדברים האלה אלא הם היו פשוט "שם". בהתחלה זה הגיוני: כדי לבסס את התקופה, לאורך הסרט זה מיותר. בקטע ערוך ומוגש היטב רואים את הקריירה העתידית של ג'ורדן. לא פחות בשמחה עבדו על הפס-קול שכולל שירים רבים, ביניהם Born in the USA של ברוס ספרינגסטין, Time After Time של סידני לאופר ואת הנעימה מתוך "השוטר מבוורלי הילס".
למרבה האכזבה, הסוף הנמתח (לפני קטעי ארכיון של ג'ורדן על רקע הכתוביות) לא מרגיש לגמרי שייך לסרט שראינו. אחרי שתי השורות הראשונות שקשורות ישירות לסיפור שראינו (ואפשר היה להראות בדרך יצירתית ולא להגיש במילים על המסך) עוברים לדבר על העתיד של הדמויות השונות שראינו. זה יותר מתאים לספר עיון מקיף ולא לסרט שמתמקד בעלילה רזה יחסית ובפרק זמן קצר.
הזוכים של "המפקדת". צילום: ליאור חורש, באדיבות האקדמיה יהשראלית לקולנוע ולטלויזיה.
הוכרזו הזוכים בפרסי הטלויזיה הישראלית 2023 (ה-20 במספר) של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלויזיה (לתוכניות אשר שודרו במהלך שנת 2022), וגם השנה מובילה "המפקדת" עם 8 פרסים, בינהם סדרת הדרמה-קומדיה הטובה ביותר, השחקנית הראשית, הבימוי והתסריט הטובים ביותר בז'אנר. זו הפעם השניה ברצף ש"המפקדת" היא המנצחת הגדולה של הטקס וגם זוכת הפרסים הראשיים בז'אנר. בז'אנר הדרמה קטפה "שעת אפס" את פרס הסדרה, התסריט והשחקנית הראשית, בעוד הבימוי הלך לרמה בורשטיין על "ריקוד האש" והשחקן הראשי הלך לשלום אסייג על "מנאייכ".
השנה נעלמו הקטגוריות 'הדרמה היומית הטובה ביותר' ו'סדרה קומית או קומדית מצבים' שהיו אשתקד. גוף השידור בעל מירב הזכיות הוא 'כאן 11' עם 31 פרסים (מתוך 42 מועמדויות!), והרחק מאחוריו משתרכת yes עם 6 פרסים ואז 'קשת 12' עם 4.
הענקת הפרסים השנה התחלקה לשני טקסים, האחד למקצועות ההפקה בשישי לפני כשבועיים, והשני שהתקיים הערב במרכז דוהל בתל אביב לפרסים המרכזיים. את הטקס של הערב הנחה השחקן יניב ביטון (בפעם השלישית ברציפות), הוא והועבר בשידור חי ב'כאן 11'.
הרפורמה-המהפכה המשפטית בישראל דחתה את הטקס המרכזי להערב מה-28 במרץ (יום אחרי הודעת רה"מ בנימין נתניהו על השהייתה), אך לא הוזכרה רבות בטקס. ביטון התבדח אודותיה במונולוג הפתיחה שלו: "אני מזכיר לכם שיש כאן קהל מגוון. אנחנו גם שמאלנים וגם ימני אחד, היי רועי עידן [יוצר "מנאייכ", יעץ בעבר לנתניהו, א.ש.]. פה לא תהיה צנזורה, פה לא סותמים פיות. אם מישהו אמר 'דיקטטורה' אתם תגידו 'פאשיזם', אם מישהו אמר 'מזרח אירופה', אתם תגידו 'איראן'."
הסרט מגולל את סיפור אהבתם של ששי (ששון גבאי) ואפי (אסי לוי, שמתם לב לדימיון בשמות?) המתרוצצים במרחבי הגליל העליון בין עבודה לעבודה, מתוך שיעבוד לחובות שהשאיר בנו המכור להימורים של ששי (רועי אסף). הם חולקים אהבה גדולה על אף פער של 25 השנים ביניהם, והיא עומדת במבחן כשלסיפורם נקלעים שני צעירים – נכדו ההורמונלי של ששי (מאור לוי, "בני אור", "בתולים") ותלמיד לשעבר של אפי (עדי אלון, "בוגד", "שנות ה-80"). עוד יככבו בסרט הקומיקאית ליטל שוורץ בתפקיד קולנועי ראשון, עדו ברטל, דוד שאול, גיא אריאלי ודניאל מורשת. גם יתארחו לבנה פינקלשטיין (כוכבת סרטו האחרון של זרחין, "השתיקה"), איציק כהן וחאולה אל חאג' דיבסי.
זהו סרטו השמיני של זרחין, זוכה שלושה פרסי אופיר, ויפיקו אותו 'יונייטד קינג' של משה אדרי וליאון אדרי ז"ל, עם תמיכתן של של קרן רבינוביץ' ורשת.
היצירה המדוברת ומעוררת המחלוקת של ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה תימור, חוזרת לפרשת תאיר ראדה בפרק אחד אחרון "צל של אמת: ההכרעה", שעלה לשידור ביום הכרעת הדין של משפטו החוזר של רומן זדורוב. צפיה בפרק ולאחר מכן עיון ובדיקת הכתוב בפסק הדין הטרי מלמדים כי כל טענה וטענה שהועלתה בפרק מופיעה גם במסמך המשפטי והתקבלה על ידי השופטים בבואם לזכות את רומן זדורוב זיכוי מלא ברוב של שניים לעומת אחת. זוהי הוכחה כי למרות כל ההלעזות והתביעות המשפטיות (שחלקן מוצדקות), מדובר ביצירת בעלת תוקף וערך שהוא מעבר לטלויזיוני נטו.
"מטרונום" של אלכסנדרו בלק שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ממשיך את המסורת האולטרה ריאליסטית של ה"גל הרומני החדש" ובוחן כיצד נוצרת דיקטטורה ואילו מנגנונים מסייעים לה על מנת לשמר את כוחה- נושא שבוודאי יכול להיחשב רלוונטי למדינת ישראל של היום.
מייקל וינטרבוטום, שבאמתחתו 47 עבודות בימוי קודמות בטלויזיה ובקולנוע (כגון "הרוצח שבתוכי" ו"בכוח הלב"), חוזר עם כותר מספר 48 בקריירה שלו "זוהי אנגליה" (בשותפות עם יוצרים נוספים) ומוכיח שלפעמים, לפחות בהסתמך על פרק הבכורה, יש אמת בביטוי "תפסת מרובה – לא תפסת".
"אנגליה הזו" היא מיני-סדרה דוקו-דרמטית בת 6 פרקים, שנכתבה על ידי מייקל וינטרבוטום בשותפות עם קירון קווירק ובוימה על ידי וינטרבוטום ובמאים נוספים, ועוסקת בתקופת כהונתו הסוערת למדי של בוריס ג'ונסון כראש ממשלת בריטניה, בין משבר הברקזיט לבין משבר הקורונה.
הזוכות רותם סלע (מימין) וגל מלכה בפרס השחקנית הטובה ביותר של פסטיבל סיריז מאניה 2023 על "גוף שלישי". צילומים באדיבות קשת 12.
הוכרזו הזוכים בפרסי פסטיבל סיריז מאניה 2023 (ה-14 במספר), ובינהם זוכים ישראלים במסגרת ה'פנורמה' התחרותית: צמד השחקניות רותם סלע וגל מלכה חלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר על הופעתן בסדרה הישראלית "גוף שלישי" והשוטר-שהפך-שחקן ערן נעים קטף את פרס השחקן הטוב ביותר על הופעתו בסדרה הישראלית "לא רחוק מכאן". בפרס הראשי של מסגרת הפנורמה זכתה הסדרה "בלאקווטר" (ש.ל.ר, Blackwater) השוודית, ובפרס הראשי של התחרות הבינלאומית הכללית זכה "השחקן" (ש.ל.ר, The Actor) האיראני.
בכורה מאד לא מוצלחת לסרט ההרפתקאות-קומיקס "שהאזאם! 2: זעם האלים", עם 30.5 מיליון דולרים בקרב 4,071 בתי קולנוע בצפון אמריקה, על פי הערכות. זה הרבה מתחת להכנסות הבכורה של קודמו, "שהאזאם!" ב-2019, שעמדו על 53.5 מיליון דולרים. חברו למותג "בלאק אדם" הכניס בבכורתו 67 מיליון דולרים רק באוקטובר האחרון. גם בשאר העולם, "שהאזאם 2" לא הצליח: רק 35 מיליון דולרים – 4.4 מיליון מהם מסין לבדה.
"שהאזאם 2: זעם האלים" הוא סרט מבדר סביר-עד-מהנה, שרוב גיבורי-העל שבו הם קטינים. זה לא אומר שקהל היעד חייב להיות בהתאם (כמו במקרה של "קרבה" הבלגי שמוקרן עכשיו בבתי הקולנוע) אך במקרה הזה הקהל שייהנה ממנו במיוחד הם בשנות העשרה לחייהם.
על אף שאינו יוצא מן הכלל משום בחינה, יש לכל אורכו דבר מה שפועל לטובתו מאוד: אנושיות רבה. בסרטי פעולה רבים, בעיקר על גיבורי-על, נוטים להתרכז באפקטים, באסון בקנה מידה כמו החרבת העולם שהרעים מאיימים עליה, ושוכחים שצופים בסרטים כדי לראות דמויות בעלות אופי עם יחסים כלשהם ביניהם. סרט ההמשך הזה דואג ומקפיד מהתחלה ועד הסוף שיהיה אכפת לנו ממה שקורה לדמויות, אפילו האנשים המזדמנים שנפגעים מההרס והאימה שמתרחשים.
