"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". אדי רדמיין.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" הוא סרט המשך נפלא בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי. קיי. רולינג, יוצרת עולמו של הארי פוטר. העולם החדש שיצרה בסדרה זו אינו סתם הרחבה של העולם המוכר מסדרת הספרים והסרטים של פוטר, אלא עולם עשיר יותר ומרתק לא פחות.
הסרט הקודם בסדרה, התקבל בתחושה שרולינג, תסריטאית סדרת הסרטים הנוכחית, מנסה לגזור קופון על הצלחת סדרת הארי פוטר – ברם הסרט עצמו הוכיח שאין זה כך. בסרט שהיה קסם בפני עצמו, הוצגה לנו הדילמה המרכזית של עולם הקוסמים (להמשיך להתחבא בקרב בני האדם מבלי לתת להם לדעת על קיומם של קוסמים אל מול הרצון לקחת את השליטה בעולם בידיים) והכירו לנו את הגיבורים ואוייבם. "הפשעים של גרינדלוולד" מתחיל ישר בסצינת אקשן עם הבריחה של גרינדלוולד הרשע מהכלא.
בהשוואה בין הסרטים, גרינדלוולד, אותו מגלם בסרט זה ג'וני דפ (בסרט הקודם הוא התחבא לכל אורכו בגופו של קולין פארל), הוא דמות רשע נהדרת ומעניינת בהרבה מוולדמורת'. בעוד שוולדמורת' הוצג כדמות מאוד מוגבלת שכל רצונה לחזור לחיים ולשלוט, גרינדלוולד מוצג כאידאליסט. כאדם שרצונו מבוסס על הגיון ולא על טירוף. הוא מדבר לא פחות מאשר משתמש במטה הקסמים שלו. הוא כריזמטי מאוד. קוסמים רבים נשבים בקסמו, דווקא בשל השקט והביטחון אותם הוא מקרין. הוא משכנע קוסמים רבים, כולל דמות מפתיעה מאוד, לעבור אליו כדי להפסיק להתרפס בפני בני האדם ולקחת את השלטון המגיע לו ולשכמותו מתוקף היותם טהורי דם (קוסמים צאצאי קוסמים טהורים, ללא מגע אדם). זה לא חדש. תורת הגזע מילאה תפקיד חשוב גם בעולמו של פוטר, אבל כאן גרינדלוולד לא נראה כערפד מפוחד חסר אף, אלא כמנהיג מרשים, בעל אג'נדה אותה הוא מבקש להגשים, כשכל האמצעים כשרים לצורך כך.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". ג'וני דפ.
בכלל, "חיות הפלא" על פי שני סרטיה עד עכשיו, היא סדרת סרטים שהנושא המרכזי בה הוא החריגות. גיבוריה ונבליה הם אנשים שלא מוצאים את עצמם בחברה. קוויני (אליסון סודול הנהדרת) לכאורה לא אמורה להיות חריגה. היא יפה, בלונדינית ונוכחותה מורגשת באופן מיידי. אבל כמי ששומעת מחשבות של אחרים, היא לא מוצאת את עצמה בשום מקום ולא מצליחה למצוא מישהו שמחשבותיו ימצאו חן בעיניה. קטרינה (קתרין ווטרסטון) שונה משאר החוקרים במשרד הקוסמים. יש לה דעה עצמאית, דבר שתמיד מפריע כשאתה רוצה להתקדם במקום עבודה כזה. ג'ייקוב (דן פוגלר), אדם טוב לב באופן אמיתי (דבר שגורם לקוויני להתאהב בו באופן מיידי בסרט הקודם) הוא מקור ההזדהות שלנו בעולם הקוסמים. כמונו, הוא אדם, שנקלע לעולם שאינו מכיר. העובדה שהוא שמנמן יכולה להצביע עליו כמיועד להרגיש חריג בעולם, אולי לכן הוא מוצא את מקומו באופן כל כך מיידי בחבורה.
בחזית החריגים נמצא ניוט, בגילומו של אדי רדמיין. אני מודה שאדי רדמיין היה שחקן שממש לא אהבתי עד הסרט הקודם בסדרה. באופן כללי, לדעתי, לרדמיין יש אנטי נוכחות, יש בו כניעה מובנית ויש בו משהו לא נעים. כל זה משתנה כשהוא מגלם את ניוט. האנטי נוכחות של ניוט היא דרכו לנסות להיעלם ולא לתפוס תשומת לב, הכניעה המובנית שלו נובעת מהרצון שלו להימנע מעימותים. כל המהות של ניוט היא למצוא את חיות הפלא שלו ולגדל אותן בשקט. העולם החיצוני לא מעניין אותו. הוא לא נראה כמי שלא מבין אותו, אלא יותר כמי שלא רוצה להשתייך אליו דווקא מתוך ההבנה. הוא לא מתעניין בפוליטיקה של עולם הקוסמים. הוא יודע שהעולם הזה לא מבין אותו, לא מבין את החיות שלו וינסה להשתמש בהן ובו באופן פוגע.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". אדי רדמיין.
אני לא חושב שראיתי אי פעם בסרט בלוקבסטר דמות כניוט, ולטעמי הליהוק של רדמיין יצר באופן הבולט ביותר את המאפיינים של הדמות. ניוט הוא אאוטסיידר אמיתי. לא ילד חמוד שמספרים לנו עליו שהוא חנון ושמים עליו משקפיים. ניוט לא יהפוך לדניאל ראדקליף. הוא ישאר אותה דמות מסתגרת ושונה, כמעט לא מתקשרת. אמנם עד סוף הסרט הוא יבין שהוא חייב לקחת צד, אבל זה לא משנה אותו באמת. ניוט מאמין בטוב גם כשהוא נחשף לרע.
רוב הסרט מתרחש בפאריס בשנת 1927. המיקום של סדרת הסרטים הזו בעולם האמיתי (בסרט הקודם היתה זו ניו יורק), ולא במקום דמיוני כמו הוגוורת', הופכת בעיני את העולם לעשיר יותר. מצד אחד אנחנו מזהים את העולם הזה, בסרט זה, את פאריס. מצד שני זה עולם ישן יותר משאנו מכירים ולכן זר לנו באופנים מסוימים. כמובן שכשעולם הקסמים מתווסף לזה, נוצרת שכבה חדשה של זרות קסומה.
גם גיבורינו וגם גרינדלוולד מגיעים לפאריס כדי למצוא את קרידנס (עזרא מילר), הנער מהסרט הראשון ששרד איכשהו. קרידנס עצמו גם הוא דמות מרתקת. בסרט הקודם הוא היה בחור צעיר שהוכרח להסתיר את כוחות הקסם שלו עד שהם התפרצו באופן הרסני. הפעם הוא יוצא לחיפוש אחר אמו הביולוגית, חיפוש אחרי עצמו מתוך רצון להבין מהי זהותו. זו אחת השאלות המרכזיות בסרט, והגילוי שבסופו הוא מפתיע מאוד.
הסרט עמוס מאוד. עמוס בעלילה, עמוס בדמויות, עמוס בלוקיישנים. אבל הכל עובד נהדר. רולינג עדיין לא משופשפת מספיק ככותבת תסריטים, אבל התסריט מספיק מעניין והעולם שלו מספיק עשיר כדי שזה לא יפגע בהנאה. רולינג מספקת לצופה מידע רב על הדמויות ובכך מעמיקה את המיתולוגיה שיצרה. היא אף מחזירה לחיינו את דמבלדור כבחור צעיר בגילומו של ג'וד לאו. מדובר בדמות שובת לב ולאו מקסים. באופן כללי, למרות שאפשר לצפות בסרטים מבלי לראות את סרטי הארי פוטר הקודמים (עוד נקודת זכות לסדרה זו), הצפייה בהם בהחלט מעשירה את החוויה.
הבמאי דייויד ייטס ממשיך להוכיח שהוא נולד כדי לתרגם את הרצונות של רולינג למסך. סדרת הספרים של הארי פוטר שינתה במאים בארבעת הסרטים הראשונים שלה, ונעה בין סרטים בינוניים (הראשון והשלישי) לטובים (השני והרביעי). ייטס הגיע בסרט החמישי, "הארי פוטר ומסדר עוף החול" ויצר סרט מצוין, והטוב בסדרה. הוא המשיך לאחר מכן לכל 3 הסרטים שנשארו ועשה עבודה מצוינת. העובדה שהוא ביים ועומד לביים את כל סרטי הסדרה של "חיות הפלא" (אמורים להיות עוד 3 סרטים) היא בשורה נהדרת. ייטס מזכיר לי את הבמאים להשכרה של הוליווד הקלאסית. הוא לא אוטר, אין בסרטים שלו מאפיין אישי מיוחד שאני יכול לשים עליו את האצבע, אבל הוא עושה את העבודה שלו באופן משובח ומעביר את רעיונותיה של רולינג והעולם אותו יצרה באופן מושלם.
לא יכולתי שלא לחשוב על סדרת האוונג'רס והיקום של מארוול כשצפיתי בסרט. אני לא מחסידי היקום של מארוול. הוא תמיד מרגיש לי כמו עולם שבבסיסו הרצון לעשות כסף. הסרטים נראים לי כמי שנבנים סביב הרצון הזה. הרצון גם מצליח כמובן, שכן אין סדרה שמצליחה היום יותר מהסדרה הזו. זה מה שהיה ניתן לחשוב גם על הסדרה של "חיות הפלא". מה היתה המטרה בפתיחת סדרה חדשה אם לא עשיית כסף? התשובה השונה אולי נעוצה בכך שרולינג עצמה אחראית לכתיבה. היא אמנם חוזרת לדמויות ולעולם שבראה כבר, אבל נראה שהיא מנסה לספר סיפור אחר ולא עוד מאותו דבר. שני הסרטים עד כה מרגישים כתחילתו של סיפור אפי שמתרחש בין הרע לטוב, בין שתי דעות מנוגדות, בין שתי קבוצות של דחויים שמחזיקות בדיעות מנוגדות לגבי האופן בו הן צריכות לחיות. ברעיון זה מזכיר יותר את X-Men מאשר את האוונג'רס, רק שבניגוד לx-men אלה סרטים טובים, כי הם לא צריכים להיכנע לתכתיבים של מותג. רולינג היא המותג המוביל את הסרט, והיא מרשה לעצמה להתקדם בקצב שלה. הסרט הזה אפל וקודר יותר מקודמו (אך לא מסרטי הארי פוטר האחרונים) וניתן להניח שהסדרה תלך ותהפוך אפלה אף יותר.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד".
הדבר היחיד שאולי צריך לציין כמשהו שעלול להפריע לצופים, הוא העובדה שהסרט מפסיק בנקודת שיא (קליף האנגר) ולא מסיים את הסיפור. כפי שהוא מתחיל במקום בו נגמר הסרט הקודם (למעשה חצי שנה אחרי, אבל מבחינת העלילה לא קרה הרבה), כך הוא מפסיק במקום בו יתחיל הסרט הבא.
אם אתם אוהבים את סרטי הארי פוטר, סרטי פנטזיה או סרטים קסומים, אל תחמיצו את הסרט. הוא פשוט תענוג.
דירוג: 
חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד (ארה"ב, בריטניה, 2018)
בימוי: דיויד ייטס | תסריט: ג'יי.קיי רולינג | משחק: אדי רדמיין, ג'וד לאו, ג'וני דפ, עזרא מילר, קתרין ווטרסטון, זואי קרביץ, אליסון סודול | מוסיקה מקורית: ג'יימס ניוטון האוורד | צילום: פיליפ ראוסליט
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-15.11.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: