הקיץ של אביה (1988) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

אלי שגב כתב/ה: (ב-12.08.2008)

הסרט עומד כבר בדקותיו הראשונות על הבעיה העיקרית בחייה של הגיבורה, אביה: אין לה אבא. אביה מביטה בכמיהה באיחודה של משפחה ובאבי המשפחה המניף את בתו באויר. באמצעות הדיאלוגים והקריינות ברקע נותן לנו הבמאי להרגיש שלאביה יש חסך גם באמא, שכן זו סגורה במוסד ואפילו לא תגיע להצגת הסיום של בתה. אלו נועדו להשוות ככל האפשר את תחושת ההפתעה אצלנו הצופים לזו של הגיבורה כשהיא חוזה באימה שאכן הגיעה לראות את ההצגה. כדי להעמיק את תחושת ההפתעה המשותפת, המצלמה מתמקדת באמא במהירות ומעניקה תחושת הפתעה מבלבלת וקלוקלת לביקור הבלתי צפוי של האם, זה שימנע מאביה לבצע את התפקיד שלה בהצגה כראוי.

כאשר האמא, הניה, מוצאת כינים בראשה של אביה, היא מאבדת את העשתונות ומחליטה לקחת איתה את בתה ("כינים לבת שלי? מה זה פה, מחנה ריכוז?!?) כדי להתחיל חיים חדשים במושבה. האם הכעוסה החלטית כל כך בדעתה שהיא ממהרת לנוס מהמקום בלי להתחשב באביה, והזו משתרכת מאחורי אימה. כאילו זה לא היה מספיק כדי להדגיש את הריחוק בין השתים, כשהן מגיעות לתחנת האוטובוס שיקח אותן למושבה, אביה המבקשת חום אימהי מתישבת בתחנה בצמוד לאימה, אך הזו גוערת בה להתרחק כי "יש מספיק מקום". סצינת ההמתנה בתחנת האוטובוס מצולמת בלונג-שוט (Long Shot) כדי להעצים אף יותר את תחושת הריחוק בין האם לבתה.

כשהשתים מגיעות לביתן, האם ממהרת לגזוז את שיערה מלא הכינים של אביה. הניה עושה זאת על אף בכיה של אביה, והאקט משווה לה אופי קשוח וחסר רחמים, ורומז על אי-שפיותה שכביכול נרפאה. המצלמה מבליטה את העובדה הזו כשהיא מתמקדת בהניה מבעד למראה במקלחת, ואז כשהתספורת מסתימת, נראית במראה גם אביה הדומעת. הניה תסתיר עתה את המראה עם מגבת ותמשיך להסתיר את הקרחת של אביה באמצעות מטפחות. האופי הקשוח של הניה שמוצג פה יעזור לנו להאמין מאוחר יותר שהאמא היתה לוחמת פרטיזנית.

דווקא העובדה שהניה היתה לוחמת פרטיזנית היא דומיננטית יותר ביחס הקר כלפיה מצד הישוב, וכינוי הגנאי "משוגעת" הוא נספח לזה. העובדה שבמושבה מכנים אותה "פרטיזונכה" (על בסיס המילה פרטיזנית) מדגישה את היחס הישראלי שהיה במדינה כלפי ניצולי השואה עם תום מלחמת העולם השניה. מדינת ישראל ניסתה לבנות תרבות והווי משלה ולא נתנה את הכבוד הראוי למי שהצליחו לשרוד את זוועות השואה (מה שהפך את הניה ל'משוגעת'), והילדים הלועגים מייצגים כך את החברה הישראלית של התקופה.

אביה מצידה אינה לועגת לאימה, למרות שההבדלים בין השתים ניכרים. אביה היא הצברית הפשוטה, יפה ודוברת עברית רהוטה. הניה היא העולה החדשה, עם העברית הקלוקלת שמוצאת חברה רק בקרב ניצולי שואה אחרים. הריחוק בין השתים בהתחלה מצטמצם לאט לאט (האם עורכת לבתה מסיבת יום הולדת והשתים צוחקות יחד), אבל עם זאת ניכרת הידרדרות במצבה של הניה הגוררת שינוים גם אצל אביה. בהתחלה אביה כמהה לחברה, מנסה להתחבר עם הילדים האחרים בשכונה, מנסה להתחבר עם בתו של אדון גאנץ, אבל כושלת. היא כל כך כמהה לחברה, שכאשר מופיע אלתר, היא מדברת איתו מבלי לשים לב שהוא בכלל לא מבין מה היא אומרת. מאוחר יותר כשתתבגר אביה ביחס ישר להדרדרות במצבה של אימה, תמצא אביה את החברה הטובה שלה בדמותה של נערה בת עשרים ? הפרש גילאים של 12 שנים ? שהידידות נרקמה בינהן דווקא מתוך יצר הרוע.

כאשר גברת אברמסון עורכת מסיבה לכבוד בתה ששבה מבית החולים, הנערה בת העשרים והחברה היחידה של אביה מתרחשת ממול אחת משתי הסצינות החזקות ביותר בסרט. הניה ואביה לא הוזמנו למסיבה, אבל זה לא מפריע לשתים להאזין למוסיקה מביתן הסמוך. המוסיקה משחררת מפיה של הניה ולו רק מעט פרטים על בעלה המנוח, ואז השתים פוצחות בריקוד ואלס שמהפנט אותה ושם אותה עם רגל אחת בחזרה עם המחלה. הניה אפילו מעידה על עצמה שמה שדוחף אותה לשיגעון הוא הזכרונות מבעלה טרם המלחמה, כשהיא רואה את עיניו בעיני בתם וריקוד הואלס שהיא רוקדת עם אביה, שהבעל היה כל כך טוב בו. במשך מרבית הריקוד המצלמה עומדת במקומה ומסתובבת סביב החדר כשבמרכז התמונה שתי הנשים רוקדות זו עם זו, והתאורה מתעמעמת ומתחזקת כדי להדגיש את סערת הרגשות העוברת על השתים, ביחוד על הניה.

כאשר גם מר גאנץ עוזב לאוסטרליה ובכך מסתים סופית הקשר של הניה עם העולם החיצון, וכל מה שנשאר לה הוא בתה, היא סופית מאבדת את שפיותה וחוזרת למחלה. כשהזו הגיעה לשפל המדרגה שלה, אביה כבר הגיעה לשיא בגרותה כביכול ומכירה בעובדה שאביה מת.

מה דעתך? טוב (27 הצביעו) / לא טוב (20 הצביעו)