החבר השמן שלי (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

דבר היוצרים, גודיס שניידר וליאת אלקיים:

אנחנו מתים על קומדיות רומנטיות, ראינו מאות, אם לא אלפים. מהקלאסיות "זה קרה לילה אחד" ו"נערתו ששת," (פרנק קאפרה והאוורד הוקס שולטים) דרך שנות השמונים תשעים של "כשהארי פגש את סאלי", ו"ארבע חתונות ולוויה" (נורה אפרון וריצ'רד קרטיס לנצח), ועד הורסיות של שנות האלפיים עם הסרטים של ג'אד אפטאו וננסי מאיירס למשל.

הסרט עובר דרך כמעט כל הטרופים של הז'אנר – הפגישה החמודה, המאבק בין ניגודים, המעבר מיריבות לאהבה, המריבה הגדולה בסוף המערכה השנייה, לא פסחנו אפילו על ריצה לשדה התעופה ו(סוג של) נאום סיום. כמובן ששינינו ושיחקנו עם הקלישאות, אבל ניסינו לשמור על המהות של סיפור קליל, חיובי וכייפי לצפייה. השתמשנו בתבנית הנוקשה של הקומדיה הרומנטית ויצקנו לתוכה את החוויות והסיפורים האישיים שלנו, וניסינו להגיד משהו על העולם היום ועל עצמנו בגיל הזה, עם טיפל'ה תרד מתחת לקצפת.



גודיס שניידר על סוגיית המשקל בחייו ובסרט:

הייתי ילד ספורטיבי, חזק, גבוה, קולני וכנראה גם סוג של בריון, בריון במובן בולי. בגיל 16 חטפתי את התקף האפילפסיה הגדול הראשון שלי והתחלתי לקחת תרופות, באותה תקופה גם הפסקתי לגדול והפסקתי לשחק כדורסל באובססיביות (לא הייתי מספיק טוב), אני לא יודע מה הוביל לעליה במשקל, אבל משהתחילה, היא התקדמה במהירות. בגיל 16 הייתי 178 ס"מ ובאיזור ה-70 ומשהו קילו ובגיל 19 הייתי באותו גובה, ובאיזור ה-120 קילו. הייתי שבור לב מההייסקול סוויטהרט שנפרדה ממני ואכלתי בלי הפסקה. היה טעים. היו שאוורמות בלאפות (שעלו 10 שקלים בלבד באמצע הנייטיז) ובקבוקי ליטר וחצי של קוקה קולה (הזירו טרם הומצא). היו מנצ'יז מבראוניז עם גראס שבעקבותיהם אכלתי עוד ברואניז עם גראס, בישלתי הרבה ואכלתי לבד (כדרכם של שמנים), היה אורז עם קטשופ ישר מהסיר, היה עוף שלם עם שום תפוחי אדמה, היו הררי שניצלים מטוגנים, והיו גם גאלונים של חומוסצבר עם סלט טורקי שניגבתי עם חבילת חמישיה של קבנוס.

והיו גם ועדיין יש לי, הרבה ידידות, שבחלקן הייתי מאוהב, לרוב אפילו לא בסתר, אבל, הרגשתי לפחות, שקוף לחלוטין למין הנשי, שנאתי את הגברים שחשבתי שהן נמשכו אליהם, כל המאצ'ואים הישראלים החטובים האלה. התנדנדתי בין תיעוב עצמי עמוק למיזוגניה קלה עד ערה, אבל האמת היא שגם ידעתי שאין לי זכות דיבור או על מה להתלונן, כי גם אני נמשכתי לרוב לנשים רזות. אהבתי, ואני עדיין אוהב את השורה של לאונרד כהן על ג'ניס ג'ופלין, "יו טולד מי אגין יו פרפר הנדסם מן, באט פור מי יו וויל מייק אנ אקספשיין". רציתי שיוציאו אותי מהכלל.

באיזשהו שלב זה הפך להתרסה. זקן (הרבה לפני שזה היה באופנה) גס ופרוע, בגדים קרועים ומלוכלכים והופעה כללית של הומלס/מחבל, התרסה שלא נגמלתי ממנה לחלוטין אני חייב להודות. ולמרות שסירבתי אפילו לחשוב על דיאטה והיו לי אפילו איזה חברה או שתיים, שום דבר מזה לא היה רציני. היו לי כל מיני תיאוריות על אהבה ומשקל, אבל אף אחת לא מכסה את הכל. אחת התיאוריות הפופולריות אומרת שכל כך פחדתי מאהבה שעשיתי הכל כדי לדחות נשים. אני לא חושב ככה האמת. אני לא מרגיש שפיצחתי לגמרי את הסיפור הזה של המשקל, אבל הכנסתי לסרט את כל החוויות והתחושות האלה שלי ושל הבנות האלה שאהבתי ואני עדיין אוהב.

יש סוף טוב לסיפור. היום אני בזוגיות עם אשה יפה (ורזה) שיודעת לכתוב ואוהבת לקרוא והייתה מבקרת טלוויזיה, יש לנו שתי ילדות שאנחנו מתים עליהן, אני עדיין שמן, או שוב שמן, אבל חי עם זה קצת יותר בשלום. לפחות יצא מזה סרט.



גודיס שניידר – השפעת התקפי האפילפסיה שלו על תקופת צילומי הסרט ועל הסרט בכלל:

בארבע לפנות בוקר, כשקמנו לצאת ליום השלישי לצילומים, חטפתי התקף אפיליפסיה מלא כולל קצף מהפה ואיבוד הכרה. הצלם והשחקנים הראשיים של הסרט, שהוזהרו מראש שזה עלול לקרות, העמיסו אותי על הרכב ופינו אותי מהסט.

התעוררתי על פסגת תל קטיף ברמת הגולן, אחרי שחצי יום כבר צילמו בלעדיי. הלשון שלי היתה פצועה ושלווה משונה השתלטה עלי, בדומה למה שקורה לאנשים שעוברים טיפול בנזע חשמל. השלווה לא נמשכה זמן רב כי ברגע שניסיתי לחזור ולנהל את הסט. חטפתי התקף נוסף. אבא שלי לקח אותי לבית חולים. היום כולו עבר בערפל נעים למדי כי איכשהו הרגשתי שהסרט נמצא בידיים טובות של הצוות והשחקנים שהתגייסו בכל ליבם לפרוייקט המשונה הזה, ועמית שעל, חבר טוב כבר שלושים ומשהו שנה, שצילם את כל הסרט היה גם הבמאי והמפיק של היום הזה. יש בו רגע של משחק של מי-רן שאני הכי אוהב בסרט, וברור לי שזה לא היה קורה אם אני הייתי על הסט.

לא יכולנו לצלם ברצף את הסרט הזה בגלל האפילפסיה שלי, איתה אני חי בשביתת נשק מגיל 13 והיא נדלקת רק תחת לחץ ועייפות, אז צילמנו בערך יומיים, שלושה בחודש במשך שנה וחצי, שתיים עשרה שנה בחיי הדמויות, שנה וחצי במציאות של הצילומים. לקחנו את הזמן, התגנבנו ברחבי תל אביב, משתלבים במרחב העירוני ומנצלים את הזמן העובר לטובתנו ולטובת הזקן של צחי סדן (ג'ימי). צילמנו בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. שלושים ומשהו יום בסך הכל, הוליווד במונחים של סרט ישראלי ממוצע, עם תקציב של סרט גרילה שלא לומר אורנג' אוטנג'.

הרגע האחרון של הצילומים, התרחש בניו יורק ביוני, בשעת זריחה על האיסט ריבר, מתחת לאחד הגשרים. כרגיל, היינו מעט מאוד אנשים, ושוב מי-רן שיחקה משהו שכתבתי כמו שכתבתי אותו, ואז הוסיפה רגע שלא יכולתי לדמיין או לביים. ושלווה, דומה לשלווה ההיא של אחרי ההתקף הציפה אותי. עשינו כמיטב יכולתנו, והרגשתי שיכול להיות שיצא, כמו שאמא שלי עליה השלום היתה אומרת באנדרסטייטמנט נצחי ומתנצל, ממש ממש בסדר. (מאת יחסי ציבור)