החבר השמן שלי (2022)

ג'מי ואליק נפגשים בצבא, שניה לפני השחרור. הוא חפ"ש ושמן, היא קצינה ורזה, אבל משהו ביניהם עובד, חבל שאין לזה סיכוי. במשך השנים הם נתקלים זה בזו מדי פעם בעיר, אבל רק לאחר עשור, קצת אחרי שהם עוברים את גיל שלושים, כאשר שניהם מעט יותר חבוטים וחכמים, הם הופכים לידידים. לפחות עד שאהבה נכנסת לסיפור.

ג'ימי ואליק נפגשים לראשונה באמצע המדבר, באמצע תרגיל אוגדתי, שניה לפני השחרור. הוא שמן, היא יפיפיה, הוא חפ"ש והיא קצינה, היא פמיניסטית והוא מיזוגן, הוא רומנטיקן והיא ציניקנית, אבל לפניהם לילה ארוך וריק, אז חייבים לדבר על משהו. "מה הקטע עם הלוק?" אלי שואלת וג'ימי לא מתנצל: "אני אוהב לאכול ושונא להתגלח", הבחורה שהוא מחפש צריכה לאהוב אותו כמו שהוא. אליק חושבת שג'ימי קשקשן, אין דבר כזה אהבה עיוורת, אם הוא נראה פחות טוב, הוא לפחות עשיר? לג'ימי אין גרוש על התחת, אבל אין לו שום כוונה לרזות. "חבל", אומרת אליק, "דווקא יש לך עיניים יפות". נחמד להם אחד עם השניה, אבל כשהבוקר עולה וג'ימי מציע לאלי לצאת, היא מסרבת. "לא הקשבת לשום דבר שאמרתי?", היא שואלת לפני שהם נפרדים.
חמש שנים מאוחר יותר, ג'ימי ואליק נפגשים לרגע בתל אביב. ג'ימי עדיין שמן ואליק אפילו יותר יפה, הכימיה עדיין שם. רק שלו יש חברה ולה יש חבר.
רק בפגישה השלישית, כמעט עשור מהפעם הראשונה, ג'ימי ואלי הופכים לידידים. שניהם גרים בתל אביב, שניהם כבר חטפו כאפות במחלקת הרומנטיקה, שניהם אובססיבים על ספרים ושניהם מאוד מחבבים אחד את השני, אבל ג'ימי שמן וזרוק מאי פעם. "אל תדאגי." אומר ג'ימי כשהוא מבקש את הטלפון שלה. "אני לא מנסה להתחיל איתך".
הם כבר בני שלושים וקצת, קצת מפוכחים וקצת בודדים. הם מוצאים נחמה זה עם זה, הם יכולים לדבר על הכל, על ההתנזרות הכפויה וההשמנה הפראית שלו, על הסטוצים שלה, על היזיז שהיה יכול להיות האחד, אם רק הייתה מאפשרת לעצמה להתאהב.
האביב מגיע לעיר, זוגות בכל מקום, בשדרות, בפארקים, בקניונים, בחנויות ובגינות, וג'ימי מבין שהוא מאוהב. "יש לי סיכוי?” הוא ממשיך באומץ של מתאבד שיעי. אלי חושבת על זה, הרבה, אבל המסקנה בלתי נמנעת – "לא". הוידוי הורג את הידידות.