דפיקה בדלת (2023)

איה אליה, ששכלה את אחיה לפני 25 שנים במארב קטלני, יוצאת לחקור את מנגנון השכול ומציירת דיוקן של אבל מזווית לא מוכרת.

לילה אחד, בשנות התשעים, צועד כוח של שייטת 13 למארב קטלני בלבנון. 11 חיילים נהרגים, וגופתו של אחד מהם, איתמר אליה, נשארת מאחור. 25 שנים אחרי, איה אליה, אחותו של איתמר, מפנה את המצלמה אל אחורי הקלעים של השכול. היא יוצאת לפגוש את צוות המודיעים, שתפקידם לבשר את הבשורה, חוזרת לבית ילדותה בערד לחקור עם הוריה את רגע הבשורה המרה ומשחזרת שברי זיכרונות שנצרבו בה כילדה. תהליך החשיפה שהסרט מלווה, מציף מעל פני השטח את מסע ההתבגרות אותו השאירה מאחור. פני האובדן, האישי והממלכתי, מציבים דיוקן אחר של שכול.
ב"דפיקה בדלת" מבקשת איה להבין מי הם המודיעים. מדוע לקחו על עצמם תפקיד כל כך מורכב וכיצד הם מתמודדים עם הכאב? במקביל, היא מנסה להבין את הבחירה שלה, בגיל הנעורים, לשמש דוברת ציבורית של שכול, את אופן ההתמודדות של בני משפחתה ודרכם את הבחירה של החברה הישראלית להרכין ראש ולקבל את השכול כחלק בלתי נפרד מהזהות המשותפת.
הסרט מצייר פורטרט של השכול, כפי שהוא נראה בחזית ובעורף, כפי שמתגלה בבית המשפחה האבלה, רגע אחרי שאחרון המבקרים עזב והדלת נסגרת, רגע אחרי שהמודיעים חוזרים לביתם אחרי עוד מילוי משימה.