"לייט נייט". אמה תומפסון.
במקום לראות את "לייט נייט" (Late Night) צפו ב-89 הפרקים של הסדרה המעולה "המופע של לארי סנדרס" ששודרה מ-1992 ל-1998. בסרט ניסו לדחוס ב-102 דקות מספיק עלילות לעונה שלמה (של לפחות 13 פרקים) של סדרה. אמנם יש פה את כל האלמנטים והמרכיבים לסרט מעניין וטוב אבל הם לא מתחברים טוב יחד ומרוב כדורים באוויר שמנסים ללהטט ביניהם יוצא סרט מפוספס, לא מספק, ומאכזב במיוחד סרט שהיו לו את הנתונים להיות טוב והוא אינו כזה.
מינדי קלינג כתבה את התסריט במיוחד בשביל אמה תומפסון, שחקנית מוכשרת בדרמה ובקומדיה שראויה שייכתבו בשבילה סרטים רבים. תומפסון מגלמת את קת'רין ניוברי, אנגלייה שבמשך מעל 20 שנה מנחה תכנית ראיונות ברשת שידור בארה"ב כמו שעשו ועושים לפניה ג'וני קרסון, דיויד לטרמן, ג'ימי קימל וג'ימי פאלון (שני האחרונים אף מוזכרים בסרט אך למרבה ההפתעה לא רואים אורח מפורסם אמיתי בתכנית שלה).
אחוזי צפייה נמוכים מזה שנים ומנהלת חדשה לערוץ (איימי ראיין) מביאים להודעה על ביטול התכנית. קת'רין נחושה לעשות הכול כדי להחזיר אליה את הצופים. במקביל, היא מתעקשת לשכור אישה לצוות הכותבים של התכנית וזו מולי פאטל (קלינג).
בסרט יכולות להיות שתי דמויות ראשיות שבאות מעולמות שונים ומשפיעות זו על חיי זו, זה אפשרי. אבל במקרה הזה זה לא עובד. לקת'רין יש בעל (ג'ון לית'גו) שהיה פעם מפורסם וסובל כעת מבעיות בריאות, מתגלה סיפור מפוקפק מהעבר שלה, היא מתקשה להתמודד עם העולם בכלל ועולם הבידור בפרט שהשתנו במשך השנים (יש משהו שנקרא אינטרנט?), היא מתנצחת עם המנהלת החדשה של הרשת, היא מתנהלת מול סוכן אמנים כוחני, היא לא מכירה את הכותבים של התכנית שלה, היא בחרה שלא להביא ילדים לעולם, היא אישה מצליחה בעולם ששולטים בו גברים, מתייחסים אליה אחרת כי היא אישה, ייתכן שיש לה בעיה עם נשים והיא צריכה להתמודד עם המחליף הפוטנציאלי שלה בתכנית. זה מספיק לשניים-שלושה-ארבעה סרטים. זה נהדר שהיא דמות מורכבת, עגולה, רבת פנים, מלאה פגמים, אבל הטיפול ברוב הדברים ברשימה הארוכה הזאת לא נעשה כמו שצריך ובעיקר לא באופן מספק.
"לייט נייט". ג'ון לית'גו, אמה תומפסון.
ויש פה עוד סרט במקביל, בל נשכח: היחסים של קת'רין עם מולי, הכותבת החדשה שלה, והחיים של מולי. מולי חדשה בעולם הטלוויזיה, היא מעריצה של קת'רין, היא טובה בניתוח פגמים, היא חדשה בעיר ניו יורק, היא ממוצא הודי, היא אינה לבנה, היא רווקה, אין לה חברים, יש לה קרובת משפחה צעירה, היא צריכה להתנהל מול חדר של כותבים ותיקים ומשופשפים שכולם גברים.
כל קטע של חדר התסריטאים בפרק כלשהו של "רוק 30" היה יותר מצחיק מאשר פה, ויש כאן קומץ דמויות חביבות ושחקנים טובים, כולל ריד סקוט (Veep) ויו דאנסי ("חניבעל", "וידויים של שופהוליק") הבריטי שמגלם אמריקאי. סרט על מולי, שבו תפקיד המנחה היה משני לגמרי, היה משרת טוב יותר את הקומדיה; הדמות של מולי טובה, יש לה הומור טוב ורגישות וזה היה יכול להיות סוג של "אסון מהלך" משלה. אבל מינדי כתבה את זה לתומפסון אז יש הרבה דרמה בקומדיה ועוד דמות ראשית, וזה לא ערוך טוב. דאנסי, למשל, נעלם לחלקים גדולים מדי של הסרט. אפילו לא רואים אותו ברקע והוא לא לגמרי שולי למה שקורה.
"לייט נייט". אמה תומפסון.
יש פה ושם שורות מצחיקות אבל לא מספיק. הסוף, כיאה לסרט הוליוודי, כולו טוב וזה בסדר, אך במקרה הזה הוא גובל לתחום הפנטזיה וגם מנסה לדחוס עוד משהו לבליל הקיים על מתן הזדמנויות למיעוטים השונים, נושא אופנתי מאוד בהוליווד לאחרונה. צפו (באינטרנט!) בראיונות המשותפים הרבים מאוד שיש לאמה ולמינדי: הן מצחיקות ומקסימות בדקות ספורות, לפעמים הרבה יותר מאשר בסרט, ו/או אחרי זה תעברו לכל הפרקים של "לארי סנדרס" או ב"רוק 30", הם הרבה יותר טובים.
דירוג: 
לייט נייט (ארה"ב, 2019)
בימוי: נישה גנטרה | תסריט: מינדי קלינג | משחק: אמה תומפסון, מינדי קלינג, ג'ון לית'גו, יו דאנסי, רייד סקוט | מוסיקה מקורית: לזלי ברבר | צילום: מתיו קלארק
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-27.06.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: