"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". רוני קובן, מרק רוזנבאום.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט העשוי טלאים טלאים, הוא אף עשוי היה להיקרא מונטז' אלמלא מבנה העלילה הקלאסי הרחב יותר שלו. הבמאי דני רוזנברג מנסה להיפרד מאביו תוך הליכה על הקו הדק שבין תיעוד לקולנוע עלילתי. בין דימויים של אב חולה מצולמים במצלמת יד ביתית לתסריט עלילתי של אב היוצא להציל את משפחתו ממלחמה קרבה בתוך הסרט, מסתתרים רבדים רבים המייצרים מבוך אינסופי בין בדיה למציאות, קולנוע וזיכרון.
דני רוזנברג הוא מעין ג'וקר, הוא קופץ ברגל רחבה בין ז'אנרים ופלטפורמות. בראשית דרכו, לאחר סיום לימודיו בסם שפיגל, שחרר רוזנברג יצירה קצרה בשם "בית אבי" העוסקת בלולק הפולני (איתי טיראן) הנזרק בשממת המדבר הישראלי ב-48', ויוצא מדעתו לגעגועים למולדתו ממנה נקרע.
שנה לאחר מכן, ב-2009, הוא ביים את הסדרה "מסכים" העוסקת במערכות יחסים שונות המתקיימות בווידאו צ'ט, מה שהיום נדמה לנו כמובן מאליו, הייתה אז יצירה מאתגרת שחשפה את צופיה לעולם וירטואלי, רגע לפני ששיח פנים אל פנים הפך לטאבו והטכנולוגיה הפכה לשפה המדוברת של כולנו.
שש שנים לאחר מכן, הצליח רוזנברג שוב לשנות את עורו והביא לעולם את "ג'וני ואבירי הגליל" הקומית בכיכובו של עוז זהבי. ב-2018, יחד עם תחילת צילומי "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא השתתף בכתיבת עיבוד המחזה "אל הנקמות" יחד עם איתי טיראן וביים את הסרט הדוקומנטרי "אורי זהר חוזר" יחד עם יניב סגלוביץ' ("ולתפארת מדינת ישראל").
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". נועה קולר, רוני קובן.
נדמה שידו של רוזנברג בכל ואך הגיוני שהפרויקט הבא יהיה סרט סינמטקי, מרובד, סבוך ורדוף הדי זיכרון, המשתמשים בקולנוע ככלי לשמור על רגעים מהם הוא מסרב להיפרד.
בין שכבות הרפלקסיביות הקולנועית, שוכן היכנשהו סיפור פרדתו של הבמאי מאביו. בפתיחתו של הסרט, אנו פוגשים באב שאינו רוצה להצטלם ובן המתעד כאילו יצליח כך לקפל את אביו אל תוך מצלמתו ולשמור אותו שם לנצח. בן שלא רוצה להיפרד אך חייב להתמודד עם המציאות בדרך היחידה שהוא מכיר. לעיתים נדמה שהתיעוד חשוב לו יותר מהמציאות.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". מרק רוזנבאום, רוני קובן.
הסרט נע בין השכבה הפסאודו-תיעודית ובין הפקת הסרט על האב עם שחקן במקומו של האב ה'אמיתי' המבקש לברוח מעיני מצלמת בנו. מרק רוזנבאום – להלן האב ורוני קובן – להלן הבן, משחקים את רוזנברג ואביו וגם כאן בוחר הסרט לנוע בתוך עולמם כשחקנים ועולמם של שתי אנשים שאינם קשורים זה לזה מחוץ להפקה, ולפתוח עוד קווי עלילה מפותלים.
הבלבול בין הרבדים השונים הוא מובנה ודי מן תחילתה של היצירה על הצופה להתרגל לעולם בו אין אחיזה בדבר, כאמירה על הקולנוע אך יותר מכך – כאמירה על המוות, אנו יוצאים לטיול בעולם בו עלינו לוותר על שליטה. בתוך הקפיצות בין שכבות היצירה השונות משלב רוזנברג קטעים מתוך סרטי ילדות שלו וסרטיו המוקדמים יותר, הגולמיים יותר.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". נועה קולר, רוני קובן.
ההקבלה שנוצרת בין קולנוע ופרידה טמונה במישור הזיכרון. בעוד הקולנוע זוכר רק את מה שנתפס תחת העדשה, חייו של אדם הם כל כך הרבה יותר מזה בפוטנציה, אך הלכה למעשה יהיו אלו רק הדברים אשר נחלקו עם אחר, אלא שנרשמו בזיכרונו של חבר, אח או בן שיחיו גם אחרי מותו של אדם.
הבחירה ברוני קובן לדמותו של רוזנברג אינה מקרית. קובן מוכר מסדרת הראיונות שלו "פגישה עם רוני קובן" (כאן 11) הסוקרת באופן רוחבי ומהיר חיים שלמים של אמנים שונים, ודוחסת אותם אל מעין טיפול פסיכולוגי מזורז של שעה ורבע. קובן הוא מראיין רגיש המצליח לשאול שאלות עם תום וסקרנות של ילד, וכך גם בתפקידו הראשון כשחקן, הוא מצליח להיות חשוף ובאופן תואם לתמת הסרט, לא ברור מתי הוא משחק ומתי רק נקלע לסצנה בטעות.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". רוני קובן.
ניתן למצוא קווים משיקים רבים בין המותחן הסוראליסטי "אני חושבת לגמור עם זה" של הבמאי צ'ארלי קאופמן ובין "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", שניהם עוסקים באופן עמוק בזיכרון ובשניהם עלול הצופה להיאבד לרגעים, אך שניהם עשויים גם להיות מטרחנים או עמוסים מידי עבור צופים עם פחות סבלנות. למרות שהסרט כולו עטוף בנרטיב קלאסי של משפחה היוצאת למסע, הוא רחוק מלהיות פואמה, הוא יותר כמו ספר שירים קרוע בו כל קרע שתדביק לקרע אחר ייצור שיר חדש.
דירוג: 
מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם (ישראל, 2020)
בימוי: דני רוזנברג | תסריט: דני רוזנברג, איתי כוחיי | משחק: מרק רוזנבאום, רוני קובן, נועה קולר, נתן רוזנברג, אינה רוזנברג, רות פרחי | מוסיקה מקורית: יובל סמו 2 | צילום: דוד סטרז'מייסטר
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-23.02.2023 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: