צביקה פיק, "ימי הפיק". צילום: גבריאל בהרליה.
סרטם של שי להב ורון עומר, שמוצג כעת במסגרת פסטיבל דוקאביב, מצליח היכן שבדרך כלל סרטים מהסוג הזה נכשלים – הוא איננו יוצר רומנטיזציה מזויפת ומוטה של נושאו, אלא נשאר נאמן לאמת האישית של אלה שהתראיינו לסרט ומופיעים בו ויוצר פורטרט דוקומנטרי חף מחד-מימדיות מעושה, ועובדה זו גם גורמת לו להיות עמוק ואמין יותר מאשר סתם עוד סרט מחווה לאמן אהוב.
צביקה (הנריק) פיק עלה לישראל בשנת 1957, בגיל 8, עם משפחתו ששרדה את השואה באירופה, ועוד בטרם הפך לבגיר כבר הופיע בתור גיטריסט בלהקות הקצב של אמצע שנות ה-60.
לאחר שפרץ לתודעה בעקבות הופעתו במחזמר "שיער", יצא לקריירת סולו, אך זכה לקיתונות של בוז מהמבקרים והעיתונאים, כי לא הסכים ליצור במסגרת הנישה המוכרת של מוזיקת פופ רצינית (כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, כוורת וכו'). צריך לזכור כי בתקופה ההיא, של תחילת שנות ה-70, מוסיקה שלא הייתה שייכת לז'אנר הלהקות הצבאיות או לחלופין מוסיקת פופ בעברית "גבוהה" ויפה, הייתה מוקצה מיד מחמת מיאוס, ועבור מי שהגיע מלהקות הקצב שהתבססו ברמלה ובדרום תל אביב וניסו לחקות את מה שהתרחש באותן שנים בסצינה המוזיקלית של לונדון, לא היה שום סיכוי להגיע לאהדת העיתונאים והשדרנים, בעיקר כי המוזיקה שלהם לא הייתה "ישראלית" מספיק, למרות שגם המוזיקה של איינשטיין וכוורת הושפעה בעיקר מהביטלס, הרולינג סטונס ודומיהם.
רק כשפיק פנה לעיבוד של שירי משוררים, לקראת סוף שנות ה-70 הוא התחיל לזכות באהדת הברנז'ה המוזיקלית האליטיסטית, אבל הבעיה האמיתית הייתה שמהר מאוד הוא הגיע לידי מיצוי ולא ידע איך להתקדם הלאה. כך, במשך עשרות שנים, החל בתחילת שנות ה-80 ועד מותו לפני כשנה, עדיין ניסה "לחזור לעניינים" והיה בטוח (או עשה את עצמו בטוח) שהקאמבק הגדול עדיין מחכה לו בהמשך הדרך.
על בסיס רקע ביוגרפי והיסטורי זה, מראיינים היוצרים שורה של פיגורות מוזיקליות מוכרות (יואב קוטנר, רם אוריון, מירית שם אור, צדי צרפתי ועוד) ומשתמשים בקטעי ארכיון נדירים על מנת ליצור את הדיוקן שיעזור לנו להבין מי היה צביקה פיק. הם אינם נמנעים, כאמור, גם מהכללת עדויות לא סימפטיות על פיק, החל מהיחס הלא טוב שספגה ממנו אשתו לשעבר ועד חוסר חיבתו לשלם עבור שירותים מוזיקלים שקיבל מאחרים. בקטע שיגרום לצופה לזוז באי נוחות בכסאו, מראים ראיון ישן עם העיתונאי אמיר קמינר, מדצמבר 1991, כשפיק התלווה לנושאי המגבעת במסע ההופעות המשותף שלהם וקמינר נשמע שם אומר שהוא אף פעם לא סבל את צביקה פיק, אבל עכשיו הוא לפחות מסמפט אותו, כי קל לסמפט אנשים כשהם הופכים להיות פטאתיים.
הבחירה להראות גם את הצד הפחות יפה באישיותו של פיק וגם את הצד הפחות יפה של אותם עיתונאים שלא נהגו בפיק בהגינות שהמקצוע שלהם מחייב, היא כמובן הבחירה הנכונה מבחינה אמנותית, על מנת להפוך את המוצר לאמין יותר, אבל היא גם גורמת לסרט להיות שלם יותר, וככל שהיצירה תהיה שלמה יותר, אזי יהיה לה יותר סיכוי למלא את יעודה, שהוא לחשוף מי היה באמת אותו צביקה פיק. היוצרים מודעים לכך ובסוף הסרט אנחנו אפילו מקבלים מהמרואיינים את ההודאה שאף אחד לא הכיר באמת את צביקה פיק, למרות כל מה שנאמר עליו.
אז אמנם הסרט לא חושף בסופו של דבר את התשובה לשאלה "מי היה צביקה פיק", אבל הוא כן עושה את כל מה שצריך לעשות על מנת להגיע לשם וזה אמור לספק את הצופים. עבודת התחקיר והעריכה יוצאות דופן באיכותן. כל סצינה נמצאת בדיוק היכן שהיא צריכה להיות מבחינת סדר כרונולוגי והגיון תמאטי ואין ספק כי הסרט יהפוך לסוג של להיט במחוזותינו, כמו שאכן היינו מצפים מסרט על האמן שהיה אולי הראשון בארץ שאפשר להגיד עליו שהתפרנס מיצירת להיטים.
דירוג: 
ימי הפיק (ישראל, 2023)
מוקרן בפסטיבל דוקאביב 2023.
בימוי: שי להב, רון עומר | תסריט: שי להב, רון עומר | הפקה: ארז בן הרוש, בני מנשה | מוסיקה מקורית: צביקה פיק | צילום: אוריאל סיני