"איימי ויינהאוס: בק טו בלאק". מריסה אבלה.
בשנת 2015 יצא למסכים סרטו הדוקומנטרי של אסיף קפדיה, "איימי", והציג פורטרט מהפנט של כוכבת בנפילה חופשית מהפסגה הכי גבוהה אל הסוף הטראגי הבלתי נמנע, בהתחשב בגורמים שהקיפו אותה והשפיעו עליה. כעת מגיע "איימי ויינהאוס: בק טו בלאק", סרטה העלילתי של סם טיילור-ווד ("נער משום מקום", "חמישים גוונים של אפור"), שמזכיר מאוד את הדוקו במהלכים העלילתיים שלו, אבל נופל ממנו משתי סיבות עיקריות – הנסיון להמנע מלחשוף את כל האמת, הלא כל כך נעימה עבור אנשים מסויימים, והעובדה שאף שחקנית, מוכשרת ככל שתהיה, לא באמת יכולה לגלם את איימי ויינהאוס כמו איימי ויינהאוס.
ביולי 2011 נמצאה גופתה של איימי ויינהאוס לאחר שצרכה כמות אלכוהול שהתבררה כקטלנית והביאה למותה בטרם עת, בגיל 27, גיל שבו כוכבים נוטים ליפול. מאז נכתבו ונוצרו כמה וכמה יצירות עליה ואודותיה ונראה כי העולם, גם 13 שנה לאחר מותה, עדיין מרותק מדמותה החד פעמית שהבליחה לרגע לפני כשני עשורים, בערה בעוצמה ונפלה מהר, כמו כוכב שביט אנושי.
עכשיו יוצא לראשונה סרט עלילתי המספר את קורותיה, וכאמור הוא די זהה בתוכנו לסרט התיעודי של אסיף קפדיה, אבל לא לגמרי.
"איימי ויינהאוס: בק טו בלאק". מריסה אבלה.
באופן גורף מדובר ביצירה הרבה יותר טובה מ"רפסודיה בוהמית" שהיה נטול כל ערך אמנותי וקולנועי ונראה כאילו גם נכתב, גם הופק וגם נערך על ידי איטליגנציה מלאכותית. "בק טו בלאק" איננו יצירה רעה בפני עצמה, כשמנתקים אותה מהבסיס העובדתי. אולם כשמשווים את הסרט אל מול האמת ההיסטורית, וכשמבינים שהסרט נופל קורבן למניפולציות שכל תכליתן להמנע מלעצבן או לפגוע בגורמים מסויימים, מגיעים למסקנה שמכיוון שהביוגרפיה בוחרת לשרת צד מסוים ודבר זה פוגע בהכרח בשיקוף נאמן של המכלול הסיבתי שאמור לגרום לנו להבין את כל הגורמים שגרמו לטרגדיה שהסרט מנסה לתאר, הרי שיוצרי הסרט מבצעים בעצם סוג של חבלה עצמית- הם בחרו במודע, לא משנה הסיבה, במהלכים שפוגעים בתוקפו ובאיכותו הביוגרפית.
כשדמותו הבעייתית מאוד מבחינה מוסרית של האבא כפי שהשתקפה בסרטו של קפדיה, מתוארת כסימפטית וכתומכת ב-100 אחוז באיימי – זה שקר. רק פעם אחת בסרט מוצגת האמת בנוגע אליו, כשהוא נמנע מלשלוח את בתו לגמילה בפעם הראשונה, וזה נעשה כנראה כדי לצאת ידי חובה (וגם כי זה ממילא נאמר במילים של השיר "ריהב", Rehab, אז אין טעם להסתיר), אבל כל המקרים הנוספים שבהם האב מעדיף את הרווח הכלכלי על פני בריאותה של איימי, נעלמו מהתסריט כלא היו. כנ"ל בנוגע לאיימי עצמה: היא הייתה מכורה לסמים קשים (הרואין וקראק בנוסף לאלכוהול) אבל בסרט מוצגת רק סצינה אחת קצרה, נטולת מילים, שבו רואים אותה נוטלת מקטרת ומנסה סם כלשהוא, בלי לפרש ובלי להסביר. אין שום אזכור מפורש לשימוש בהרואין ובקראק, כאילו היא חוותה מעידה חד פעמית ותו לא.
מצד שני, הסרט כאמור לא רע כסרט בפני עצמו. המשחק, ובעיקר של מריסה אבלה אשר מגלמת את ויינהאוס, מרשים ביותר. למי שלא קלט, אבהיר שהיא שרה את השירים בעצמה. גם ג'ק אוקונל, בדמותו של בלייק, החבר-שטן שדי זירז, לא בכוונת מכוון אמנם, את הדרדרותה של הזמרת, משחק טוב. עם זאת, הליהוק בעייתי, כיוון שבלייק האמיתי היה טיפוס דוחה למדי, שאי אפשר ממש להבין מה איימי מצאה בו ואילו לג'ק יש איזושהי כריזמה שלא הייתה קיימת אצל בלייק.
גם הבימוי פחות אוטומטי מאשר בכמה מן הסרטים הנוסחתיים שהופקו לאחרונה ועסקו בביוגרפיות של כוכבי מוסיקה, וניכר שליצירתיות ניתן משקל גדול יותר מאשר היינו רואים בסרט מקביל, אילו היה נוצר באולפן הוליוודי גדול ולא בהפקה עצמאית כמו זאת.
"איימי ויינהאוס: בק טו בלאק". ג'ק או'קונל, מריסה אבלה.
בשורה התחתונה, מי שרוצה לראות ולשמוע את הסיפור של איימי ויינהאוס, עדיף שיראה את הדוקו, שקיים ב-VOD של מספר גופי שידור בישראל, היות שהוא גם יותר מדויק מבחינה עובדתית וגם יש בו את איימי ויינהאוס האמיתית ולא שחקנית שמגלמת אותה ושרה במקומה.
דרך אגב, מי שזוכר, לפני מספר שבועות הושחת פסלה של ויינהאוס בקמדן, לאחר שתליון המגן דוד שהיווה חלק ממנו, נתלש על ידי גורמים אנטישמים כלשהם. אז בסרט, כמעט לכל אורכו, רואים בקלוז אפ את פניה וצווארה של איימי, כשאותו מגן דוד תלוי על שרשרת לצווארה. לא זכור לי סרט שבו איקונוגרפיה יהודית מקבל חשיפה רבה כל כך של זמן מסך ונותר רק לתהות כיצד יגיבו גורמים עויינים לנוכח עובדה זאת.
דירוג: 
איימי ויינהאוס: בק טו בלאק (ארה"ב, בריטניה, צרפת, 2024)
בימוי: סם טיילור-ווד | תסריט: מאט גרינהול | משחק: מריסה אבלה, ג'ק אוקונל, ג'ולייט קוואן, אדי מרסאן, לסלי מנוויל, אנסו קביה, ברונסון ווב | מוסיקה מקורית: ניק קייב, וורן אליס | צילום: פולי מורגן
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-11.04.2024 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: