"הנשים" הוא אוסף של שחקניות גרועות, עליהן מנצחת במאית גרועה. טוב לא יכול לצאת מזה.
הסרט "הנשים" הינו רי-מייק (Re-Make) לסרט משנת 1939 (מ-ז-מ-ן!!) ומאוד רצינו להתחיל את הביקורת עם המילים: "הנשים – סרט על נשים, אבל מיועד לא רק לנשים", שכן אנחנו רגילים להתחיל את הביקורת לסרטים במשפט מורכב אשר מנסה לגלם בתוכו את מרבית (אם לא את כל) מורכבויותיו של הסרט המבוקר. ברם כאשר אנחנו נזכרים בחוויה שעברנו כאשר צפינו בסרט "הנשים", המחשבה היחידה שרצה לנו בראש הינה: "אוי! פשוט אוי!". הסרט "הנשים" הינו ללא כל ספק פשע כנגד התרבות באשר היא, ואנו קוראים בזאת להקמת בית דין בינלאומי מיוחד לפשעים חמורים כנגד התרבות לשם מיצוי הדין עם כל אלה שנתנו ידם בפרויקט הבזוי הזה שנקרא "הנשים". לא רק שסבלנו – אלא סבלנו מאוד!
אם אכן יוקם בית דין מעין זה, הנאשם העיקרי תהיה ללא ספק הבימאית דיאן אינגליש (ו…הפסקנו עם הקונוטציות המשפטיות), אשר מוכרת בעיקר בתור יוצרת סדרת הטלויזיה האהובה "מרפי בראון" (ובסרט היא אפילו מגלמת דמות). חשוב לציין, שעובדת היות הסרט רימייק, בולטת ביותר, שכן מרבית הסצינות נראות כאילו הועתקו במלואן מהמקור, ללא ניסיון ממשי לעדכן את הדיאלוגים או את הדמויות. יתרה מזאת, אנו מרגישים מאד נוח עם הגדרתה של גברת אינגליש כבמאי/ת הגרוע/ה בכל הזמנים (והמימדים).
אפילו אחרי כל הבאזז סביב הסרט "סקס והעיר הגדולה" אין שום סיכוי שבעולם שהתועבה הזאת שנקראת "הנשים" תגיע להישג אחר מלבד כישלון קופתי מוחץ, ולכל מי שיצפה בסרט ללא עזרים פסיכו-אקטיבים צפוי סבל שכמותו לא חווה מימו בין קירות אולם קולנוע.
כאן המקום לגילוי נאות, לאורך 20 הדק' הראשונות של הסרט, חוינו בעיות טכניות באיכות הסאונד אשר התבטאה בכך שהדיאלוגים נשמעו כאילו הוקלטו מתחת למים (שלא תחשבו שזה קילקל, כי יותר גרוע זה כבר לא יכל להיות), כך שההקרנה הופסקה, ואז ניצלנו את ההזדמנות לברוח ולמנוע מעצמנו את המשך הסבל. אולם ממה שאכן ראינו, מדובר בעלילה די חביבה, על הנייר, אשר מגוללת בתוכה את סיפורה של מרי היינס (מג ריאן – אותה גיא מתעב באופן אישי כבר שנים רבות) אשר חיה חיים "מושלמים" אשר לפתע מתפרקים לנגד עינה.
כמובן שסביב העלילה המרכזית רצות להן במקביל עוד מספר עלילות משנה, הסובבות את חברותיה של מרי ואת שיגרת חייהן המטרו-קוסמו-פוליטנית או איך שלא קוראים לזה – בתכל'ס מדובר בתרבות צריכה ובזבוז כפייתית וחולנית, המועלית על במה וזוכה לאורות הזרקורים במסווה של העצמה נשית (סוג של סמנת'ה מסקס והעיר הגדולה). אל חשש – גם בעלילות אלו אין די בכדי לענין את הצופה – פשוט שעמום טוטאלי.
קשה להאמין שהשחקניות אשר השתתפו בסרט שיחקו כל כך גרוע באופן טבעי, וכל שנותר לנו הוא רק להאמין שהן קיבלנו הוראה מפורשת לשחק כאילו הן שחקניות גרועות (חוץ ממג ריאן – היא פשוט גרועה ללא כל קשר). נקודה מעניינת נוספת בנוגע לליהוק נעוצה בכך שאף שחקנית המופיעה בסרט לא שיחקה בשנים האחרונות בסרט משמעותי (לבד מאווה מנדז), כך שאולי המלהקים של הוליווד כבר הבינו את מה שגב' אינגליש טרם הפנימה – מדובר בלקט עלוב ואומלל של שחקניות רבע-חובבניות, שהרי אלמלא היו כאלה – היו נמלטות מהפרויקט הזה כמו מצרעת.
עדיף היה, לו "הנשים" של אינגליש לא היה מתרומם מעבר להיותו פנטסיה הזויה במוחה של אינגליש, ואז אולי היתה נחסכת מאיתנו החוויה האיומה של צפיה בו (אמנם חלקית, כי אכן נשברנו), אשר הרגישה כמו פטיש אויר הקודח וחופר ברכותינו ללא רחם. ושלא תטעו! אנחנו לגמרי בעד העצמה נשית (אפילו אם זה דרך כל מיני טקסים פגאנים וכאלה) אבל הצגתה של אישה משוחררת כאשה שיכולה לפוצץ 5,000 דולר על תיק מבלי למצמץ היא החטאה של המטרה ולטעמנו פספוס הפואנטה כולה. וזה גם לא שיש לנו בעיה עם סרט שמלוהק כולו בנשים וללא נוכחותו של ולו גבר אחד, אך פשוט מדובר בסרט איום ונורא, משעמם עד מוות, שלא היינו מאחלים אפילו לשונאינו ולאויבנו לראות (ממש Cruel and Unusual Punishment).
דירוג: 
הנשים
ארה"ב, 2008
114 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-13.11.2008 בקולנוע.
בימוי:
דיאן אינגליש
תסריט:
דיאן אינגליש
שחקנים:
מג ריאן
אנט בנינג
אווה מננדז
קנדיס ברגן
בט מידלר
דברה מסינג
ג'דה פינקט סמית'