וודי אלן… מחשבות בעקבות הצפייה ב"לרומא באהבה"

"לרומא באהבה". וודי אלן.

יש סרטים שאני חייב לראות, לא בשל חובה מקצועית, אלא כהתניה. כזה הוא סרטו השנתי של וודי אלן. ראיתי סרטים של וודי אלן מאז שהייתי בגיל שלא ברור לי היום מה הבנתי מהם. לפני שהייתי בן 11 וראיתי את "אליס" בקולנוע, ראיתי סרטים שלו בטלוויזיה. צפיתי בסרטיו הטובים פעמים רבות מאוד. ברשותי שלושה ספרים של דברים שפרסם בכתבי עת שונים, כולל "הניו יורקר", ויש לי תקליט של ערב סטנד-אפ שלו. יש לו חלק נכבד בעיצוב חוש ההומור שלי. אני מעריץ גדול שלו ובעתיד הקרוב אצפה שוב ב""הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה" או סרט אחר, פחות מושלם, שלו.

בזמנו ביקש וודי אלן לגנוז את "מנהטן" (1979) המושלם כי חשב שהוא איום; אחרי מספר ימי צילום עם מייקל קיטון ("באטמן") בתפקיד הדמות שיוצאת מהסרט ב"שושנת קהיר הסגולה" (1985) אלן פיטר אותו והחליף אותו עם ג'ף דניאלס; הוא חתך שליש שצילם ב"פשעים ועבירות קלות" (1989) וצילם קטעים אחרים במקום כל מה שהוצא (בין השחקנים בחלק הזה היו השחקניות שון יאנג ודריל האנה). אני מעדיף לא לחשוב שהוא נעשה עצלן, אך בסרטים רבים שלו בחמש עשרה השנים האחרונות יש הרגשה שצילמו גרסה ראשונית של תסריט שהיה צריך עוד כמה שכתובים ואולי אין מישהו בסביבתו שחש בנוח להגיד לו: "אולי תעבור על זה שוב, אתה בטוח שאתה רוצה לצלם את זה?"

כמו ב"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (2010) הוא מפזר ב"לרומא באהבה" רעיונות טובים מבלי למצות אותם, מפריח אותם ומשאיר אותם שטחיים. בניגוד ל"קח את הכסף וברח", "ימי הרדיו", "כולם אומרים אני אוהב אותך" וסרטים אחרים שבהם עשה שימוש מצוין בקריינות, במקרה הזה ה"מספר" שמופיע בהתחלה ובסוף לא מוסיף דבר (לפחות הוא לא מספר לנו את העלילה במקום להציג אותה כמו ב"ויקי כריסטינה ברצלונה").

כמו ב"חצות בפריז" (2011) הורים אמריקאים מגיעים למדינה באירופה כדי לפגוש את בתם המאורסת (ב"לרומא באהבה" מדובר בחתן מקומי), שוב יש זונה בעסק ("כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", "אפרודיטה הגדולה", "צללים וערפל" ואחרים), עוד פעם אלמנט של פשע בדמות שודד במלון ("קליעים מעל ברודווי", "נוכלים בגרוש", "תעלומת רצח במנהטן" ואחרים); כל יוצר מתעסק עם אלמנטים חוזרים, אך אם אין בהם שמץ של מקוריות, העמקה או חידוש, זה הופך להיות העתק שדוף ומעייף.

ב"לרומא באהבה" הוא מבזבז את פנלופה קרוז (שהיתה נפלאה והיתה צריכה להיכנס הרבה יותר מוקדם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה"), את גרטה גרוויג ("גרינברג", "ארתור") ואת ג'ודי דייויס, שהשתתפה בארבעה סרטים קודמים שלו והיתה מצוינת בתפקיד כתוב היטב ב"בעלים ונשים" (1992).

"לרומא באהבה". גרטה גרוויג עם ג'סי אייזנברג.

דמותה של אלן פייג' בעלילה סביב ג'ק (ג'סי אייזנברג) מצטטת את ייטס ואת אלבר קאמי, וג'ון (דמותו של אלק בולדווין) כמעט עושה צחוק על וודי אלן עצמו על כל שמות המפורסמים והציטוטים שהיא מפזרת. הימצאותו של ג'ון לא מוסברת, ניחא, אך היא גם לא מוסיפה דבר לעלילה שבו היא מעורבת: משולש רומנטי  מאולץ מוכר לעייפה (כל הקטע של "אני עסוקה מחר, תבלה איתה מחר את כל היום"), והגבר שישמש כמעין מורה לאישה (כמו ב"בעלים ונשים", "קומדיה סקסית של ליל קיץ" ואחרים).

רוברטו בניני מגלם פקיד שיום אחד בלי סיבה הופך למפורסם כי "החליטו". הוא נהנה מפירות הפרסום – ואשתו במפתיע נעלמת מהסיפור שלו. העלילה של בניני ושל אייזנברג מתפרשת על פני מספר ימים, אך סיפורם של הזוג האיטלקי הנשוי שמגיע לעיר הגדולה, המשולב לאורך הסרט, מתפרש על פני יום אחד. והקטע של האיטלקי ששר במקלחת יכול היה לעבוד מצוין בסיפור פרוזה קומי.

אז כשהכול צפוי כל כך ומעט מאוד מצחיק, מה נותר?

נצפה -מבלי לעורר ציפיות- לסרט של 2013 שאלן מצלם בניו יורק ובסן פרנסיסקו, עם עוד צוות שחקנים מרשים (ביניהם קייט בלנשט, ברדלי קופר ושוב אלק בולדווין), ונקווה לטוב.