ביקורת: דמדומים / Twilight

מאת
17 בדצמבר 2008 בשעה 14:43

לא קומי מדי, לא מפחיד מדי, "דמדומים" הולך לו ישר כמו סרגל בתלם הרומנטיקה, ולא תהיה לו שום בעיה להקסים כל נערה מתבגרת. למעשה, "דמדומים" הוא סרט אן האת'וואי טיפוסי, אלא שהעור החיוור הפעם שייך לערפדים. ועוד לרוב מדובר בערפדים 'טובים' – 'צמחוניים'. הטוויסט החביב הזה, נקודת הפתיחה לשבירת מרבית המוסכמות באשר לערפדים, הוא מה שהופך את "דמדומים" ללהיט נוער ענק, המוכוון בדיוק לקהל הנכון: הקהל הנשי.

הרי בסופו של דבר, איזו נערה מתבגרת על סף אנורקסיה כמו גיבורת הסרט (קריסטן סטוארט), לא רוצה גבר חתיך (רוברט פטינסון) עם כוחות על טבעיים ושיער עומד שיגן עליה מכל צרה? פעם קראו לה לויס ליין ולו קראו סופרמן. עכשיו קוראים לה בלה סוואן ולו קוראים אדוארד קולן. אה, והוא לא מכוכב אחר. הוא פשוט ערפד.

בלה סוואן (סטוארט) הרגישה שאימה רוצה לחיות קרוב לאביה החורג שנמצא רבות בדרכים, ולכן החליטה לעזוב ולגור עם אביה האמיתי (בילי בורק) בוושינגטון. בבית הספר החדש, היפיפיה המופנמת מוצאת חברים בקלות, אך ליבה מעונין דווקא בחתיך המסתורי, אדוארד קולן (פטינסון), שאינו מעונין באף אחת. בלה לא מוותרת בקלות, ומגלה שגם אדוארד התאהב בה, אך סוד כמוס מפריד בינהם ומונע מהם להיות יחד.

כאשר רכב שיצא משליטה עומד למחוץ את בלה, אדוארד נחלץ לעזרתה ומציל את חייה, תוך שהוא חושף בפניה את כוחותיו העל-טבעיים. עיקשותה של בלה לפענח את הסוד המפריד בינהם מניבה תוצאות, ואדוארד חושף בפניה כי הוא ערפד שניזון מבעלי חיים ולא מבני אנוש, אך יש בה משהו מושך מהרגיל שגורם לו לשקול מחדש את כל ענין ההתנזרות משתיית דמם של בני האדם. ואם לא די ביסוריו של אדוארד, הוא גם צריך להגן על בלה מפני ערפדים שלא התנזרו מדם-אדם, בהובלתו של הערפד ג'יימס (קאם ג'יגדנט).

סיפור האהבה בין בלה לאדוארד מתנהל על פי כל החוקים הבסיסיים בעולם הרומנטיקה הקולנועי. כל סצינה המשלבת בה את הצמד יחדיו מאופיינת במיטב הקיטש ההוליוודי, בתוך מוטיב כללי של 'אנחנו-נגד-העולם'. אבל מודל הבלה-סוואן לחיקוי אינו המודל המתרפק על זרועותיו של הגבר המגונן, מה גם שלפעמים עולות תהיות מי יותר כחוש מבין השניים – בלה או אדוארד. ואם כבר נגענו בענין הכחישות, ראוי לציין כי מדובר באפיון חוזר אצל כל הדמויות כמעט. מהמבוגרים ועד הילדים, העולם של "דמדומים" הוא העולם של המידה הצרה ביותר. אבל אל דאגה, יש נציגות לשונים: אנה קנדריק בתור אחת החברות של בלה, מדגמנת מידה רמה באחת. אה, וגם יש אינדיאני בשביל הקהל הזה, ואפרו-אמריקאי בשביל הקהל הזה. כן, בגלל שהסרט צולם לפני שאובמה ניצח בבחירות.

אבל תפישת האנושות של "דמדומים" היא כנראה החולשה היחידה שלו כנגד קהל היעד שלו. בלה היא נערה עצמאית שמתעקשת על שלה ודוחפת למצב שהיא רוצה. היא לא יושבת בחיבוק ידיים ומחכה שהאביר שלה יתאהב בה, היא נוקטת מעשים ומצליחה להשיג את מבוקשה. היא גם אינה נרתעת מהעובדה שאדוארד הוא ערפד, ויודעת בדיוק מה היא רוצה: להיות ערפד כמוהו כדי שיחיו יחד לנצח נצחים (זוכרים? ערפדים חיים לנצח). קריסטן סטוארט עושה רושם טוב בדמות, ומי בכלל יזכור שפעם גילמה את הבת של ג'ודי פוסטר?

כנגד המסורת העתיקה של ערפדים צמאי דם, אנו נוכחים לסוג חדש של ערפדים. כאלה שמסוגלים להתקיים מדמם של בעלי החיים, עמידים בפני אור יום, חסרי ניבים בולטים, וכדי להרוג אותם צריך לשרוף אותם. ואדוארד הוא מזן שונה במקצת, עם כל העוויתות המוזרות שמדגמן לו השחקן רוברט פטינסון. אצל מעריצי תרבות הערפדים לא תמצאו כנראה אהדה עמוקה לסרט, אך נשאלת השאלה כמה מהם בני (בנות) עשרה ועשוים (ועשויות) היו מראש למצוא ענין בסרט?

דירוג: ★★★½☆

דמדומים
ארה"ב, 2008
112 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-18.12.2008 בקולנוע.
בימוי:
קת'רין הארדוויק
תסריט:
מליסה רוזנברג
סטפני מאייר (רומן)
שחקנים:
קריסטן סטוארט
רוברט פטינסון
בילי בורק
פיטר פסינלי
קאם ג'יגדנט