"גן עדן" – ביקורת

מאת אופיר איל
3 בנובמבר 2012 בשעה 10:00
"גן עדן".

"גן עדן".

ישראליות מלאה בסטיראוטיפים, עדות ומגזרים מציפה את "גן עדן", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי רן טל. במשך יותר משנה עקב טל אחר קהל המבקרים המגוון בבריכת הסחנה ונתן למצלמה לקבץ אותם למציאות אחת שהיא קודם כל ישראלית ויותר מהכל אנושית. בעזרת צילומים מרהיבים וצנועים, סיפורים אישיים והרבה שתיקות, מצליח טל לחשוף את הישראליות העממית במערומיה ובד בבד להעניק לה חסד נדיר ורכות.

את "גן עדן" מוציא טל כחמש שנים לאחר סרטו עטור השבחים "ילדי השמש". בדומה לסרט ההוא גם הפעם מבקש טל לבחון את החברה הישראלית, אך אם אז עסק הבמאי באופן בו היחיד נטמע בקולקטיב, כאן הוא עושה פעולה הפוכה ומנסה לפרוט את אותו קולקטיב ליחידים המרכיבים אותו. הבדל מעניין נוסף בין שני הסרטים הוא גם עמדת הבמאי, שנראה כהשתנתה. ב"ילדי השמש" נקודת המבט היתה ביקורת על האופן בו החברה נבנתה, ואילו כאן מתחיל טל מהצגה נקייה של כל סטריאוטיפ שכיח אודות ישראליות ואט אט שולה מתוכו את האנשים המגלמים אותו ומעניק להם אישיות מורכבת, כואבת ואנושית.

באחת מסצינות הפתיחה של הסרט, דנים מספר מבקרים בסחנה מהיכן מגיעים מימיו וכך במקביל נפרשת מטרת הסרט הנוכחי: לנסות ולהבין מהי תרכובת החברה הישראלית ומהיכן הגיעו פרטיה, לאו בדווקא מבחינה גיאוגרפית אלא מבחינה אנושית. בחירתו המעניינת של טל לעשות זאת דרך בריכת הסחנה מובהרת אולי מאוחר יותר, כאשר דמות אחרת בסרט מסבירה כי בחיים הללו חייבים גבולות בין בני האדם כתיקון לחטא הקדמון בו חוה ונחש, באופן שגוי, נטמעו זו בזה. ייתכן וכפי שמראים צילומי האתר היפים, טל בחר בבריכת הסחנה כאתר לצילום סרטו מאחר וזהו מקום בו הישראליות מתערבבת זו בזו – עדות, לאומים, ארצות מקור – כל אחת מנסה לשמר ולהבדיל את עצמה, כל אחת נלחמת על מקומה בגן עדן.

"גן עדן".

"גן עדן".

ההתמקדות הישירה במתרחש באתר הסחנה הופכת את הסרט לאחד האמיתיים ביותר על העממיות הישראלית אך באופן מקסים ומפתיע, גם לאחד האוהדים ביותר. טל אינו מייפה או מעלים לרגע את הבהמיות, העממיות, ההמוניות או הגזענות, אך הוא מצליח לתעד ולשמר את הכיעור הנתפס והמוכר באופן שמאפשר גם ללטף אותו ולהתפייס עמו. את מלאכת חמלה זו מגשים טל באמצעות צילומי הרקע המרהיבים ובעיקר באופן בו הוא מביא את סיפוריהם האישיים של גיבוריו, שרובם עוסקים באהבה וחלקם הגדול גם בבדידות. בעת שמיעת הסיפורים, מפציעות על המסך הדמויות עצמן אך הן אינן מדברות. קולן מושמע ברקע בעוד הן פועלות או סטאטיות ותמיד בשלב מסוים מיישירות מבט למצלמה. בחירת צילום זו מדגישה את אנושיותן ולמעשה הופכת את הדיבור לתפאורה בלבד ואילו את האדם עצמו לדבר האמיתי. מהלך בימאי זה מאפשר גם לרעש העממי המציף את המסך להפוך אט אט לרעש רקע בלבד וכאן טמון כוחו המרכזי של הסרט- היכולת להציב את הישראליות הסטריאוטיפית כמשעשעת אך צידית ולהדגיש שהאמת שלה היא בפרטים האנושיים המרכיבים אותה.

לטל הוענק על סרט זה פרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ירושלים ואין ספק שהסרט, שעלה בימים אלה על מסכי הסינמטקים בארץ, עוד יעורר הדים רבים. ב"גן עדן" מצליח טל להשלים מהלך מפתיע בו אין היסוס להגחיך את הישראלי אך בד בבד גם הנטייה הנפוצה לראות אותו רק דרך משקפיים גנריים של מוצא ולאום עוברת הגחכה משמעותית. דואליות זו הופכת את הסרט באופן נדיר לכואב ומרפא גם יחד והעובדה שהכל מתגשם באתר ישראלי כל כך מוכר וכל כך עממי בתדמיתו, רק מוסיפה לייחודיותו ויופיו.

דירוג: ★★★★☆

גן עדן
ישראל, 2012
הפצה: החל מה-30.10.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
בימוי:
רן טל
הפקה:
רן טל
אמיר הראל
איילת קייט