"מפגשים". ג'ון הוקס.
הסרט "מפגשים" מציג את הסיפור האמיתי של מארק אובריאן, משורר שעקב מחלת ילדות שותק כמעט בכל גופו. כאשר בגיל 38 מחליט מארק כי הגיע זמנו לדעת אישה, הוא פונה לסרוגייט (מטפלת מינית), ועל מאמרו המתאר מפגשים אלה מבוססת העלילה. על אף האהדה לה זכה הסרט בפסטיבלי קולנוע שונים, מדובר בסרט שמרכיביו נחמדים אך הם אינם מפותחים מספיק. הסרט נותר פשוט וקטן ומפספס הזדמנות לרגש כפי שהיה צריך וכפי שללא ספק, יכל.
לאחר שחלה בגיל 6 במחלת הפוליו, הופך אובריאן (ג'ון הוקס, "קר עד העצם"), למשותק כמעט בכל חלקי גופו. כתוצאה הוא כבול רוב שעות היום לריאת ברזל המסייעת לו לנשום ונסמך על טיפול צמוד. כאשר אובריאן מפתח רגשות לאחת מהמטפלות שלו, גבריותו מתחילה להעסיק אותו יותר ויותר. המשורר המשותק, שמעולם לא התנסה במגע מיני, מחליט לנסות ולאבד את בתוליו ובעקבות כך הוא פונה לסרוגייט (הלן הנט, "מה נשים רוצות"), המסייעת לו לבחון את מיניותו.
על מפגשים אלה כתב אובריאן מאמר אותו עיבד בן לוין לתסריט. לוין גם ביים את הסרט והתוצר מוגדר כאחד הסרטים העצמאיים הבולטים של 2012 (זוכה פרס חבר השופטים ובחירת הקהל בפסטיבל סאנדאנס ועוד). לצד קרדיטים אלה, ראוי לציין שלמעשה "מפגשים" היה יכול להיות סרט גדול הרבה יותר ומאחר ולוין הוא בעל תפקיד מפתח ביצירה, האצבע המאשימה על כל מה שקטן ולא מפותח בו, מופנית אליו.
בהיבט עיבוד התסריט, העלילה נותנת תחושה מבולבלת מעט. חשיבות המפגש עם המטפלת המינית עבור אובריאן ברורה, אך המטפלת מוצגת כדמות אחת מתוך 3 נשים שהיו משמעותיות בחייו. אמנם אנו זוכים להכיר אותה יותר מאת הנשים האחרות אך מאחר ופרטים רבים בעולמה הרגשי לא מעובדים בבהירות, היא לא הופכת לדמות מרכזית של ממש.
"מפגשים". הלן האנט, ג'ון הוקס.
בנקודה זו ההשוואה ל"מחוברים לחיים" הצרפתי מתבקשת. לאור הסרט הצרפתי, שמיטיב להציג את הקשר במיוחד שנרקם בין גיבור הסרט למטפל שלו, הקושי של "מפגשים" למנף את מערכת היחסים בין אובריאן למטפלת שלו ניכר. כביכול מפגשי הטיפול אמורים לקבל את הבמה מאחר והם הבסיס לסרט אך בפועל נראה שלוין לא ידע כיצד לעשות זאת וגם להצליח להעביר את אישיותו וסיפור חייו של אובריאן. כתוצאה הסרט מעט מפוזר, וסיפור הקשר, שנראה כמאוד חזק ומאוד מרגש, מאבד מכוחו הפוטנציאלי. את האופן בו המטפלת נסחפת אחר הקשר עם אובריאן מבין הצופה בעיקר מתוך הטקסט הנאמר ומתוך התנהגותה של הנט אך אלה נותרים סימני דרך מבודדים שאינם נתמכים על ידי היצירה כולה.
בנוסף, מבחינת אופן בחירת הצגת העלילה, הסרט כולו מלווה בשוטים מצומצמים שלא נפתחים בשום שלב. ייתכן וצורת צילום זו ננקטה על מנת לייצר אינטימיות או כניסיון להעביר לצופה את תחושת השיתוק והמוגבלות של אובריאן, אך למעשה הצילום רק מחליש את הסרט. השוטים המצומצמים אינם מסייעים ביצירת תחושת מרחב וכך הצופה נחשף לפן המרכזי והמרשים באובריאן, אדם עם עולם פנימי עשיר ובעל אופקים רחבים, רק ממנו עצמו ושוב, בעיקר באופן מילולי.
מה שהופך את אובריאן לדמות כל כך מרשימה מצטצמם לכתפיו של ג'ון הוקס בלבד, ועל אף שזה עושה עבודה יפה, היעדר הליווי של ההפקה יוצר פספוס ותחושת רגעיות שאינה מותירה רושם. בנקודה זו אפשר להשוות לסרט אחר, שוב צרפתי, גם הוא המתמודד עם אתגר הצגת גיבור הכלוא בגופו- "הפרפר ופעמון הצלילה". אופן הצילום המיוחד של "הפרפר ופעמון הצלילה" מדגיש את המשחק המעניין והמשמעותי שניתן לצקת לתוך צילום סרט, ואת האופן בו ניתן להעביר תחושת מוגבלות ומרחב גם יחד. פרפר ופעמון הצלילה התמודד עם דמות ראשית משותקת בצורה חמורה יותר ובכל זאת הצליח להעביר את תחושות הגיבור ועושר עולמו הפנימי בצורה חוויתית הרבה יותר.
מבחינת משחק אכן ראוי לציין את הוקס, שמוכיח את עצמו כשחקן מאוד מגוון עם יכולות יפות ועשירות. הוקס עושה עבודה יפה למדי בגילום דמות עדינה ומושכת. הנט, המשחקת לצידו, מועמדת על תפקיד זה לפרס האוסקר כשחקנית משנה. הנט ידועה כשחקנית המסוגלת להכיל כוח ורגש בנשימה אחת וזו בהחלט יכולת הדרושה בסרט. מה שהופך את התוצר הנוכחי למרשים פחות הוא גם התסריט, שכאמור, מעניק לה דמות לא פתורה עד הסוף ולצידו לא מסייעות מתיחות הפנים המשמעותיות שניכר כי הנט עברה.
פניה מתוחים באופן מאוד בולט, עובדה שאינה ממש בעייתית בפני עצמה, אך כאשר באחת הסצנות שאמורות להיות המרגשות ביותר, היא פורצת בבכי המלווה בהיעדר כל קמט הבעה, מתקבלת סצינה עם פוטנציאל גדול אך בפועל מוגבלת וקטנה. ייתכן שבהוליווד, ארץ הבוטוקס, קיפאון הבעתי זה אינו נלקח בחשבון בשיקול מועמדויות לפרס. אפשרות נוספת היא שהמועמדות הוענקה לה עקב סצינות העירום הנועזות שלה במפגשי הטיפול עם אובריאן. עם זאת, לאור חוסר היכולת של הסרט לסחוף את הצופה רגשית, בסצנות אלה הדגש נותר ברובו על הפן הטכני שבתנוחות המיניות ושוב נוצר פספוס.
"מפגשים". הלן האנט.
במבט רוחבי, הבעות פניה החלקות מדי של הנט מייצגות את הבעייתי בסרט כולו. כל החומרים הנכונים נמצאים, יש תחושה כי מתחת למעטה החיצוני קורה משהו מצוין אך בסופו של דבר מה שמופיע על פני השטח מרגיש רק דוגמית. כסרט שהסיפור המתואר בו מתרחש בשנות ה- 80', בסופו של דבר, הוא קצת מרגיש כזה- יש בו איכויות קולנועיות נחמדות אך כולן בווליום נמוך שהופך את הכל לקצת לא מעודכן וגרוע מזה, לא מחדש.
דירוג: 
מפגשים (ארה"ב, 2012)
בימוי: בן לוין | תסריט: בן לוין | משחק: ג'ון הוקס, הלן האנט, וויליאם ה. מייסי
הפצה: החל מה-14.02.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: